Part 107

4.3K 248 213
                                    

שכבתי במיטה, השעה הייתה שלוש לפנות בוקר. העיניים שלי כאבו מבכי, הגרון שרף מהמשקאות המשכרים. החלטתי שאני צריך עוד, קמתי מהמיטה וירדתי למטה.

״בוס, אתה לא יכול לשתות עוד״ ג׳ולי עמדה בדרכי,

״זוזי״ אמרתי בקול קר,

״עבר חודש, ניק. אתה צריך להתחיל להתגבר על זה ולחשוב על הילדה שלך, זאת שכן חיה.״ אמרה והמילים שלה צרבו, אבל באיזשהו מקום היא צודקת. המשכתי במבטי הקר, עוקף אותה ולוקח את הבקבוק האחרון שהיה בארון, והלכתי לסלון.

״ניק, אתה לא יכול להיכנע לזה״ אמרה לוקחת את הבקבוק מידי בזמן שאני מוזג אל תוך כוס, הסתכלתי עליה בשיעמום,

״יש לך ילדה קטנה לטפל בה!״ צעקה והסתובבה הולכת למטבח וזורקת את הבקבוק לפח.

״אתה יודע שמיה לא הייתה נכנעת למ-״ היא התחילה לומר, אך קטעתי אותה בכעס,

״שלא תעזי להמשיך את המשפט הזה, ואני לא רוצה לשמוע אותך מזכירה אותה יותר״ אמרתי והוצאתי סיגריה, הולך לכיוון הדלת

״ניק״ היא קראה לי ועצרתי, נאנח

״אני יודעת שאתה מאשים את עצמך במוות שלה״ היא נאנחה והרגשתי את הגוף שלי מתחמם מכעס,

״אבל ז-״ היא התחילה לומר, הסתובבתי אליה

״אבל? אני נתתי לה ללכת בלי שמירה, היא כמעט נרצחה. אני התעקשתי להראות לה את הכל רק כדי שתזכור ועכשיו היא פאקינג מתה!״ צרחתי על ג'ולי ודמעות ירדו מעיניה, כעסתי.

על כולם, על ג׳ולי, על מיה, עליי.

הסתובבתי והלכתי לדלת, שובר את השולחן על הדרך ויוצא מהבית בטריקה.

התחלתי לנסוע, קרלוס התקשר,

״בוס״ ענה

״הגופה אושרה?״ שאלתי בכאב עצום שנח בחזי,

״הם לא נותנים לנו לראות״ אמר ופניתי פניה חדה לכיוון בית החולים, מנתק לקרלוס.

הגעתי לבית החולים, נכנסתי ועליתי לקומה שבה הם נמצאים. קרלוס ועוד שומרים נלוו אליי,

״אדוני אסור ל-״ רופא התחיל לדבר, ובום, כדור בראש. פתחתי את דלת חדר המתים, ראיתי את כל הגופות ואז זה הכה בי,

אני לא מוכן לראות אותה ככה.

בלעתי את רוקי, חוזר אחורה ויוצא מהחדר. אחד השומרים נכנס ומישהי ניגשה אלינו, ״את מי אתם מחפשים?״ שאלה וסימנתי לשומרים לחזור, הם סגרו את הדלת והיא נצמדה אליה,

״הגופה של מיה בראון״ הרופא שלה הגיח מאחורינו, הלב שלי נשבר עוד יותר למשמע השם שלה. הוא פתח את דלת החדר, השומרים נכנסו והתפללתי שיקרה משהו, רק שיגידו לי שכל זה היה שקר.

הם יצאו מהחדר והנהנו בראשם לחיוב, כמעט קרסתי על הרצפה.

-

נכנסתי לאוטו, דפקתי על ההגה וצרחתי בכאב. דמעות ירדו מעיני, אני לא מצליח לעכל. שפשפתי את פניי, כל תקווה שהייתה לי נעלמה בן רגע. התחלתי לנסוע, לא יודע לאן, רק נוסע.

הרגשתי שאני מאבד את זה, הייתי עייף, רציתי ללכת להיות עם מיה. אבל הילדה שלי, היא הכי חשובה לי כרגע. היא כל מה שנשאר לי. המשכתי לנסוע כמו מטורף לכיוון האחוזה, עברתי באור אדום.

שמעתי את מיה אומרת לי להיזהר, התבלבלתי והייתי בטוח שהיא כאן איתי, ראיתי אור ושמעתי צפירה של משאית.





————————————————————
אני באמת מצטערת .

Need you close to me Where stories live. Discover now