Damn it! I think I'm in love - L.S

פרק 9

נקודת מבט הארי:

עבר שבוע מאז מה שקרה עם ג'יימס, לא דיברתי איתו הוא ניסה לגשת אלי אבל לא נתתי לו, הוא כל כך פגע. הברזתי מכל השיעורים שהיו לי איתו, לא יכולתי להסתכל עליי, הקשר שלי עם אלכס התחזק מעט, הוא היה שם בשבילי גם כשצעקתי עליו הוא פשוט חיבק אותי והיה לאח גדול רגיל וטוב לשם שינוי.

שמעתי את הצלצול שהודיע שהשיעור הסתיים, אספתי את הציוד לתיקי והלכתי עם ליאם לכיוון הקפיטריה. "אני מורעב" הוא אמר "גם אני" השבתי והסתכלתי על התור שיש, כל פעם שאני לא מביא אוכל מהבית אני מצטער על זה. "הארי, אפשר לדבר בבקשה" שמעתי את קולו של ג'יימס מאחורי והסתובבתי אליו עם פרצוף כועס "מה אתה רוצה?" שאלתי בתוקפנות "אני כל כך מצטער הארי" הוא התחיל לומר "היית צריך לחשוב על זה קודם" אמרתי בכעס "זה היה בטעות" מלמל, המשפט הזה כל כך עיצבן אותי. זה לא היה בטעות הוא ידע טוב מאוד מה קורה "זה לא היה בטעות ואתה יודע את זה! אתה ידעת בדיוק מה אתה עושה וגם למה!" הגברתי את קולי והבחנתי בכמה מבטים שהופנו לכיווננו אבל התעלמתי, הוא שתק. "מה קרה שעכשיו אתה שותק? הא?!" הגברתי את קולי עוד יותר כל כך כעסתי עליו "מה חשבת שיקרה? שתבוא ותתנצל ואני ישר אסלח לך על זה שפאקינג בגדת בי?!" צווחתי עליו והפנתי אליו אצבע מאשימה. הרגשתי את הדמעות מאיימות להתפרץ ואת המבטים המופתעים של כולם, הסתובבתי חצי סיבוב "על מה אתם מסתכלים? אין לכם עניינים משלכם להתעסק בהם?" אמרתי בקול וכולם הפנו את מבטם ממני.

הלכתי למסדרון וראיתי שליאם בא אחריי "ליאם אל תבוא אחרי!" צעקתי כדי שימע והוא נעצר.

נכנסתי לשירותים ונעמדתי מול הכיור מביט במראה בכאס, מסתובב ומטיח אגרוף לקיר מרגיש את הכאב בגב כף ידי. לפתע ראיתי את לואי עומד ליד הדלת "מה אתה עושה?" שאלתי ללא הבעה מסויימת "ראיתי מה קרה בקפיטריה" הוא השיב והתקדם צעד אחד לכיווני "אז אתה לא אמור להיות עם ג'יימס עכשיו או משהו?" שאלתי בפשטות, רציתי להיות לבד שיעזוב אותי אבל באותה נשימה לא רציתי לומר לו שיעזוב רציתי שישאר עוד. "הארי, ג'יימס הוא אולי אחי הקטן והוא חשוב לי, אבל גם אתה חשוב לי הארי ואתה יודע את זה" בלעתי גוש רוק, זה עשה לי טוב לשמוע אותו "אתה האח הקטן של החבר הכי טוב שלי, תמיד היה לנו קשר מיוחד" הוא אמר וחיוך קטן נמרח על שפתיי "זה לא מגיע לך" הוא אמר והתקרב עליי עוד מספר צעדים "אתה יכול לדבר איתי, אני פה" "א-אני לא מסוגל יותר" אמרתי בשקט וקולי נשבר הוא התקרב עוד קצת ומשך אותי לחיבוק מנחם.

עברו כמה ימים והבטחתי לזאין שאני בא היום למועדון, לא אשקר פחדתי מאוד אבל הוא נשבע שלא יעזוב אותי ואני לא מתכוון לשתות כלום. 

לפתע שמעתי את דלת חדרי נפתחת וראיתי שזה זאין, לא הופתעתי שלא דפק, הוא אף פעם לא דופק כבר התרגלתי. "למה אתה לא לבוש?" הוא שאל באנחה קלה "מה השעה?" "תשע וחצי" מה? איך כבר תשע בערב? "יאללה תזיז תתחת שלך ותתארגן" "בסדר בסדר" אמרתי והרמתי את ידי לכניעה. "אנחנו גם צריכים לאסוף את נייל וליאם בדרך" הוא אמר ומשך את כתפיו, איך יש לו כוח לאסוף את כולנו כל פעם, שיהיה בריא. מה אני מתלונן? יש לי נהג פרטי.