16 לפברואר 2017 יום חמישי 10:15
"עוד מישהו רוצה לספר איך עבר עליו השבוע?" שאל יצחק בזמן המפגש.
הצבעתי.
"כן, סיליה," אמר יצחק בחיוך.
"קודם כל אני חייבת להגיד שטוב לראות את כולכם חיים ונושמים..." אמרתי בהנחת רווחה וצחקוק מובך.
כולם הביטו בי במבט מופתע.
"ביום חמישי היה לי סיוט נוסף, אז ד"ר לביא נתנה לי כדורים שגרמו לי לשקוע בתרדמת של שלושה ימים. במהלך שלושת הימים הללו חלמתי סיוט שלא נגמר, כל הפחדים שלי היו שם... חלמתי שכולכם נרצחתם, כל מי שנמצא בבניין הזה... הרוצח היה מרקוס, המפלצת שמעזה לקרוא לעצמה אבא שלי. נלחמתי בו, נלחמתי בתת המודע שלי. וניצחתי... אם לא הייתי מנצחת, כניראה שלא הייתי מתעוררת," הסברתי.
שקט נוראי שרר באולם, הלם תקף את הסובבים אותי.
"אני שמח בשבילך, סיליה," אמר יצחק.
"אז מה השלב הבא?" שאל.
"טוב, בינתיים אני בהשגחה, אבל ד"ר לביא אמרה שלא נותר לי זמן רב כאן," אמרתי.
"כל הכבוד סיליה," השיב יצחק בחיוך.
חייכתי חזרה.
●●●
שכבתי על המיטה בחדר אחרי המפגש השבועי עם יצחק.
בהיתי בתקרה כהרגלי, חולמת בהקיץ.
"תהני מהזמן שלך כאן כל עוד את יכולה. העולם בחוץ לא משהו..." אמרה לפתע ג'וי ששכבה גם היא במיטתה.
"וואו, ג'וי האגדית מדברת איתי, אני לא מאמינה," אמרתי והיא גיחכה.
"אני צריכה לסיים את תפקידי במקום הזה כדי לשמוע ממך מילה או שתיים?" הוספתי.
"עד שאני ורות מתרגלות למישהי, היא הולכת ומגיעה מישהי חדשה, אז אנחנו לא מרגישות צורך לדבר עם מי שמצטרפת אלינו," הסבירה.
"אחלה תירוץ, למרות שרות גם ככה לא מדברת, אז תכלס זאת רק את שעושה את ההחלטות הללו," אמרתי.
"רות אולי לא מדברת, אבל אני מבינה את ההתנהגויות שלה. בכל זאת, אנחנו בחדר הזה כבר 5 שנים יחד," אמרה.
"את בטח כבר לא יכולה לחכות לבחורה הבאה שתצטרף אליכן," אמרתי.
היא השמיעה נחרת בוז.
"את היית הכי סבבה מכל מי שהייתה איתנו עד עכשיו. את היחידה שבאמת ניסתה לדבר איתנו," אמרה.
"נו, טוב לדעת שיש יותר גרועות ממני," אמרתי ושתינו צחקנו.
"חבל שלא פצית את פיך בשלב מוקדם יותר. היינו יכולות להיות אחלה חברות," אמרתי.
"מה זה משנה? גם את הולכת עוד מעט. אני עדיין נשארת, השד יודע עד מתי."
"איך ד"ר לביא אומרת? הכל תלוי בך," אמרתי בחיוך.
"וואלה," אמרה.
"וואלה," השבתי.