Louis' p.o.v:
נייל קומץ את אגרופיו, אני נשנק, מנסה לא להירתע מזעמו. הסיפור נגמר, הוא יודע הכל, אולם בזמן שחשבתי שישמח שאני כאן, לידו, בהשיג ידו, הוא רק הלך ונעשה זעום יותר ויותר, אבל רק על אדם אחד — הארי.
אני מנסה להרגיע אותו כשהוא קם ממקומו, אוחז בידו החזקה, אבל הוא רק מסתובב ונועץ בי את עיניו הכהות, מזכיר את החיה שבתוך הארי, אני מנסה לא למשוך הרבה תשומת לב כשזועק ונופל, הכעס במבטו עוצמתי כל כך, שותל את הפחד שלא הרגשתי מזה זמן רב, אני יכול להבטיח שהגעגוע איליו לא נמצא בקרבי. "בבקשה, ניילר, עצור רגע!" אני קורא, אולם הוא פועל כמו מכונה, לא חושב לפני שמבצע, מתקדם לעברי בצעדים מאיימים, ואני יכול לראות בעיני רוחו את הנער השמח שנהגתי לדבר איתו הופך לחיה הנוראה.
"לעצור? לעצור?! אתה שומע את עצמך בכלל? הוא חטף אותך ועינה אותך, ואתה מבקש ממני לעצור, מה הוא עשה לך שם? זה לא אתה, זה לא אתה!" הוא נוהם, אני מתרחק ממנו, מלא בפחד כאשר הוא מתקרב, עושה עוד צעד לכיווני, כשאני יכול רק לראות את האגרוף שלו פוגע בפניי, אולם זה קורה רק בתוך ראשי, לא במציאות הפחידה, הרצה כמו תעתוע לנגד עיני.
"א-אתה מפחיד או-אותי, ניי-נייל." אני לוחש, עיני פעורות באימה, דמעות של פחד כבר התמקמו על לחיי, אני גומע את רוקי בכבדות, צופה בו מתרכך, משנה את גוון עיניו, הכחול הרך שב לשם, נגיעות האפור מסתדרות, זה כאילו הסערה לא הייתה שם, אולם לבי עדיין פועם במהירות, זאת ההוכחה הדרושה בשבילי כדי שאדע שלא משתגע, שלא הופך מטורף מיום ליום. הוא מזדקף, מושך בשיער המחומצן שלו, משחרר לפני ששערה תיתלש, נושך את שפתו ברגע שענינו נפגשות, "אני מצטער," הוא נושף, משפיל את עיניו, אני לא יודע מאיפה מקבל את האומץ לעמוד, מתקדם אליו ומניח יד על כתפו, אולם ניגש אליו כמו אל חתול עזוב, זה מזכיר לי את פנייתו של ליאם אל הארי באחד מין הימים, או בכל הפעמים שבהם הארי התנהג כמו החיה שבתוכו וליאם רק רצה להרגיעו.
"זה פשוט... אתה נעלמת, הבטחת שתחזור אבל לא חזרת, גם לא שמרת על קשר. וקצת, אהמ, השתגעתי פה." נייל מסביר, מתחמק ממבטי כך שאני לא יכול למצוא את הרגש שבעיניו, לא יודע את הסיבה להתחמקות שלו מעיני, החשד כבר נבנה בלבי. "כמה בדיוק?" אני שואל, מצר לעברו את עיני, אבל מנסה לא להישמע תוקף, לא יכול לדעת כשזה מגיע לנייל, שומע בדיוק את שלא רציתי, "התחברתי ל... "חבר'ה הרעים ," כפי שנהגנו לכנות אותם," הוא אומר, עושה מרכאות בעזרת ידיו כשאומר את החבורה שהתחבר אליה, מגחך בלחץ, כשעיניו פוגשות בעיני אני רואה את הדבר הנורא מכל, רואה את הפחד שלו מזה שלא יקבל את סליחתי.
אני יודע שכשאומר 'החבר'ה הרעים' מתכוון לקבוצה של מארק, ואני לא יכול להגיד שאוהב את זה, למעשה אני לא מרוצה מכך כלל, אבל לא יכול לחשוב על פתרון אחר בשבילו, יוצא להגנתו כשטוען בפני עצמי שהיה אבוד. אולם הוא היה יכול להתחבר למישהו אחר, נייל חברותי, הוא לא צריך את מארק בשביל חברה.
"הו, נייל," אני נושף, פוסע כמה צעדים אחורנית, לגמרי לא מוכן להאמין לדבריו, הוא משפיל את מבטו, אני יודע שהוא מתבייש במה שעשה, אבל לא חושב שיכול לצאת להגנתו כעת.
מארק דאג שאעבור גיהינום, למרות שרק הפך את חיי לנוראיים יותר, אני לא יכול לראות שינוי אחר שעשה.
הוא אמנם רצה לגרום למוות שלי, אבל אני לא חושב שזה הצליח לו. לפתע אני מרגיש כי רוצה לראות אותו, להראות לו שהוא לא ניצח אותי בקרב הזה, ושלא ינצח אותי באף מלחמה אחרת, אולם שאז מחשבה אחרת באה לראשי; הארי יגן עלי, הוא ידאג שמארק לא יתקרב אלי שוב. אני מנער את ראשי מין המחשבה הזאת, אסור לי לחשוב כך, למרות שאני מרגיש שלא יכול להתעלם מזה שמרגיש אליו משהו. "אני באמת מצטער, לואי." הוא ממלמל חרש, קולו בקושי מגיע לאוזניי, ועד שמגיע הפירוש של המילים לא פשוט כל כך. "הוא... הוא פיתה אותי. הוא אמר שאתה מת, ושמגיע לי טוב יותר, ואני לא יודע איך הוא הצליח, הכל נראה מטושטש כל כך..." קולו הולך וגווע באוויר, כשהאפור שלו פוגש את שלי, אני רואה את המצוקה האמתית שלו שם, מרגיש שהוא מדבר מהלב, יודע שהוא לחלוטין כנה איתי.
"אני מניח," אני אומר, מושך את המילים, מותיר את החבר הטוב שלי במתח, יכול לראות את עצביו נמרטים, רגלו מקפצת בלחץ. "שאני יכול לסלוח על זה."
הוא נושף אוויר, אני יכול לראות את ההקלה בגופו, נייל ניגש כמעט מיד לחבק אותי, למעוך אותי תחת זרועותיו החסונות, אני מגחך, עושה קולות חניקה לפני שהוא משחרר את אחיזתו, אנחנו רק מסתכלים זה על זה לפני שהוא פוצה את פיו.
"איך הוא?" הוא שואל, אני מקמט את גבותיי בבלבול, "איך מי? הארי?" אני שואל, לא בטוח שמתכוון לאדם ששנא לפני כמה דקות. "כן, ההוא. אתה עדיין בתול?" הוא שואל, מרים את גבותיו, חיוכו קורא תיגר ממש כמו מבטו, ואני לא יכול שלא לאגרף את זרועו. מסמיק כשחושב על הלילה שבו באמת קיימתי יחסים עם מישהו, ואני לא חושב שרק נסחפתי, קול בתוכי קורא כי זה היה מאהבה, אני רוצה להשתיק אותו, אבל לא יכול להתעלם מהאמת שבדבריו.
נייל לא יודע על האונס, ואני מכוון לשמור על זה כך, רק מצחקק בלחץ המסגיר את העובדה שכבר קיימתי את זה, הוא שולח אגרוף לאוויר, "ידעתי!" הוא קורא, אני פוער את עיני, "ידעת? מה..." קולי גווע, אני לא יכול להסתיר את התדהמה שלי. "זה ברור, הגנת עליו כל הזמן שסיפרת על שהייתך איתו בלונדון, אתה לגמרי מאוהב." הוא פוסק, אני מרגיש בבלבול חודר אלי, תוהה ממתי נייל נעשה מומחה לענייני אהבה. לפתע זיכרון קלוש מהעבר דוקר את ראשי, אני פולט ללא מחשבה, "אתה עדיין מאוהב בלוסי?" אני שואל, זה נראה כאילו החיוך של נייל רק גדל, אני מתחיל לחשוב שדברים כן הולכים ומסתדרים בחיינו, אבל החיוך שלא נמחק במהירות שהגיע. "יצאנו למשך תקופה מסוימת," הוא לוחש, אני מטה את ראשי הצידה, לא דוחק בו בשביל פרטים. "אבל כשראתה שחברתי למארק היא... נפרדה ממני."
"ואתה עזבת את החבורה שלו, נכון? בשבילה," אני אומר את הדבר הראשון שעולה במוחי, הוא מניד את ראשו באיטיות, משפיל אותו, ואני יודע שמתחרט על מעשיו.
"אז תעזוב אותו, אולי אצליח לשכנע את הארי שאשר כאן, אסיים את הלימודים, נשארו לי שנתיים אם אני לא טועה." אני אומר, מנסה להחדיר תקווה בנייל, יודע שהחלק הקטן שעוד נשאר בי מקווה כי אוכל לשוב לחיי הקודמים.
נייל מרים את ראשו, שולח אלי חיוך כנה, שהיה חסר לי כל כך, ואני מיד לוקח אותו לחיבוק.
ארוך ככל שיימשך, אני יודע שדבר לא יוכל להשכיח את הגעגוע שלי לשדון האירי.
∞☆∞
תגיבו ותצביעו❤.