Louis' p.o.v:
נשימות חמות מורגשות על צווארי, זרועה חזקה נחה על מותני הצרה, עיניים מוכרות מחוררות חורים בפניי, סורקות כל דבר הנמצא שם, סורקות את שבילי הדמעות שכבר יבשו, אך נותרו חרוטים על לחיי.
אני לא קם, מסרב לפתוח את עיניי, מסרב לגרום לכל התחושות הנעימות להיעלם, כי בכל נשיפה של הארי אני מרגיש חשמל עובר בגופיי, מייסר אותי מבפנים, חודר למערכותיי ומשבית הכל. ואילו הזרוע משחררת כלובי פרפרים, קורעת אלפי חבלים הקשורים בבטני במשיכות מייסרות ונוראות, אבל התחושה הכלואה לא נשארת יותר, וזה שווה את הכאב. תחושה חמה ונעימה שוטפת את גופי, הקרבה לגוף החיה גורמת להכל להיות שונה ממה שהיה פעם, גורמת להכל להיות מואר יותר, ואני לא חושב שמוכן לקבל את השינוי הזה. לא עוד שינויים.
אני מרגיש משהו מתחכך כנגד הצוואר שלי, עוצר את נשימתי מפחד לא ידוע, ומסיבה נסתרת. "מה השעה?" קול צרוד ועמוק מפלח את השקט, משיב אלי את כל שקרה אמש, ואני לא יכול שלא לגחך כשנזכר במראהו של הארי עם הכד על ראשו, כשכל האדמה פזורה מסביבו, והוא אפילו לא חשב לאסוף אותה!
"א-אהמ..." קולי הולך וגווע, אני תר בעיניי אחרי שעון כלשהו, יודע שחייב להיות אחד תלוי, אבל לבסוף אני צד בעיניי את שעון הזהב על ידו של הארי, רוצה לגלגל את עיני מאחר והוא אפילו לא חשב להסתכל עליו. "אחד עשרה בבוקר," אני אומר, קולי צרוד מהשינה וגרוני כואב, אני לא מספיק לעצום את עיני בחזרה לפני שהארי מזנק, קופץ מהמיטה ונעמד במחצית הדרך לארון, אני מקמט את גבותיי, מדוע הוא לחוץ כל כך?
לא קבענו דבר שזכור לי עליו. הוא מסתובב אלי באיטיות, הבעתו קשה לפיענוח, אני מצחקק כשמבין שהמבט שעל פניו מבולבל, תוהה, ושסומק מציף את לחייו. "מה..." קולו גווע, הוא בולע רוק בכבדות לפני שממשיך. "מה פספסתי, אתמול בלילה?" הוא שואל, קולו לא יציב, הוא מרים את ידו ומושך קלות בשיערו הארוך, פעולה שאני יודע שמסמנת את המצב בו שרוי, את הלחץ המתפשט בגופו, ואף את הניסיון שלו לנשוף עמוק.
"פאק לואי! פגעתי בך?" הוא שואל, מזנק ממקומו ומתיישב מול פניי, לוקח אותן ומזיז מצד לצד כדי לבדוק האם מסתתר איפשהו סימן המעיד על כך שהכה אותי, אני מרגיש קריעה נוראה בכל פעם שהוא מזיז את ראשי, לכן ממהר למלמל מילה לא מובנת, מחמיץ את פניי כשהארי לא משחרר את הסנטר, מביא את ידי בשביל להיאחז בידו ולהזיז אותה מפניי. "א-אתמול לא, עכשיו כ-כן." אני ממלמל, מרגיש ברצון להניח את ראשי בשנית על הכרית ולעצום את עיניי, לשקוע בשינה נטולת דאגות. אולם הארי אוחז בכתפי ברגע שאני מוריד את עפעפיי עד כדי סגירה, "אל תחזור לישון, אנחנו צריכים ללכת." הוא אומר, נשמע לחוץ, כאילו המקום שמור אבל לא לעד, כאילו שאם לא נבוא בזמן הוא יברח.
"לאן?" אני ממלמל בלחש, קולי צרוד מהסיבה שזה עתה קמתי, ונשמע מעומעם כי הלחי שלי לחוצה כנגד הכרית, אני לא יכול למנוע מריחו של הארי להגיע אל ריאותיי, מתחנן בתוך תוכי לעצום עיניים ולשוב לחלום על החיים שיהיו לי במידה ואהיה חופשי שוב, אולם עכשיו אני לא מצליח להסיר מהם את הארי, לא מצליח למנוע מדמותו לחדור אל החלום, להכניס אור משונה ולא מוכר בשבילי, אור שאני לא נותן למוחי לפרש אותו כדבר אכזרי וחסר אנושיות.
"זה לא משנה. תתלבש; נאכל בדרך. קדימה." קולו הצרוד והעמוק של הארי נשמע שוב, הפעם לחוץ אף יותר, כאילו המקום עלול להילקח לנו אם לא נגיע בזמן.
אני גונח באי רצון מוחלט, לא מוכן להיפרד מהמזרן הנוח ומהשמיכה החמימה, לא מוכן לעזוב את הכרית בעלת ריחו של הארי. לרגע אני מרגיש משוחרר, מרגיש שיכול לעשות כל דבר שעולה על הדעת, ומוחי משדר לי שזה מה שהארי רצה, שאהיה חופשי בחברתו, שארגיש בנוח לסרב לו, שאפסיק להיות כה מפוחד ממנו. אבל משהו כובל אותי בחזרה, אולי העובדה שמכת קור מגיעה לכפות רגליי בעקבות לקיחת השמיכה, או שמא המבט בעיניו הפראיות של הארי, בין כה וכה התחושה החופשית נעלמה, הסיבה אומנם לא ידועה, אך גם לא חשובה דיה בשביל שאנסה למצוא אותה. חרף הרצון להישאר בין המצעים אני קם, לובש את הבגדים שהארי הגיש לי מבעוד מועד, לא יודע את הסיבה שלשמה הוא השאיר אותי להתלבש לבד בחדר, המחשבה על כך שהוא מכבד את פרטיותי וגופי עולה לראשי, אבל אני דוחף אותה למטה, למעמקים אפלים ונסתרים שלא יודע אודותיהם, מהסיבה שאם היה מכבד את גופי וצניעותי לא היה נוגע בי, לא היה משפיל אותי כך מול חבריו.
קול קטן בראשי מזכיר לי שהוא היה שיכור מידי בשביל לשים לב להתנהגותו המזלזלת, ולמרות הרצון שלי למחוק אותו, להשמיד את הקול שמגן על המפלצת, אני משאיר אותו ללא כל סיבה הידועה לי.
רעשי נקישה חותכים את השקט, קולו של הארי מבהיל אותי, גורם ללבי לנתר במקומו. "אני יכול להיכנס?" הוא שואל, ראשי מיד מזנק אליו שעה שמסדר את הנעל, אני מהנהן אליו לאישור, מתעלם מהקול שאומר לי שזה הפרת חוק, אולם אנחנו לא באורגון, והארי הבטיח לי חיים חדשים, ואני יודע שהתירוץ האמתי הוא ההחלטה שלי לבחון אותו, לראות אם יעמוד במילתו וייתן לי את החופש שלי בחברתו. הארי מתעלם מהפרת החוק הקטנה שלי, מתחיל לצעוד לכיווני, אני לא יודע איך הוא מצליח להתעלם מזה כל כך מהר כאן, ברגעים אלו, שהרי באורגון הוא דאג לנצל כל הפרת חוק קטנה, כל סטייה זעירה, למה לא התעלם מכך גם שם? אני לא יודע את התשובה, למרות שכל תא ותא בגופי משתוקק לדעת את האמת על זה, משתוקק לדעת את האמת לכל סודותיו האפלים.
הארי מחכה לי כשאני נעמד, הוא מגיש לי צעיף כחול שאני לא יכול למנוע מעצמי מלבחון אותו, החשד שלי כלפי הארי אולי מזערי כעת, אבל הוא לא נעלם.
ולעולם לא ייעלם.
"זה רק צעיף, לואי." הוא אומר, אני מרים אליו עיניים חשדניות, מנסה לקרוא את תווי פניו, הבעת פניו נראית תמימה לחלוטין, אבל חייב להיות משהו מעבר, תמיד יש. "אין בפנים... אתה יודע, מכשירי האזנה, מעקב או מצלמה קטנה?" אני שואל בחשד, מצר לעברו את עייני כשמניד בראשו לשלילה, "שום דבר מאלה." הוא אומר, מעלה על שפתיו חיוך תמים, שרק גורם לחשד שלי לעלות. "אתה בטוח?" עיני כל כך מצומצמות לעברו עד שאני בקושי מצליח לראות, מרגיש את הכעס מחלחל אל תוך גופי מאחר והארי לא מראה סימן אחד של לחץ, חוסר ביטחון. הוא מרים את ידיו כשעדיין אוחז בצעיף, "אני נשבע לך שאין בצעיף אף מכשיר מיניאטורי השייך למעקב." הוא אומר, מוריד את ידיו כשאני משחרר אנחה, יודע שניסיתי את מלוא הטוב שלי להוצאת המידע, אבל עדיין לא קושר את הצעיף סביב צווארי, אני לא בוטח בהארי מספיק בשביל להאמין לו.
הוא מוביל אותי למכונית השחורה שלו, כשאנחנו משתלבים בתנועה אני לא יכול לעצור את עצמי מלדבר, "לאן נוסעים?" אני שואל, הארי שולח מבט לכיווני, "קבעתי עם כמה חברים משהו," הוא אומר, לא מפרט יותר מידי, רק גורם לסקרנותי לגבור, שותל רמזים כמו זאין, ואם לא היה מכה אותו הייתי חושב שהם חברים, אבל הארי כן הכה אותו, לכן אני יכול לשער שלדבר ברמזים זה סגנון של רוצחים, אני נרעד מהמחשבה, אבל יודע שהיא נכונה, יודע שהארי רוצח, ובכל זאת אני נמצא איתו בחלל סגור וקטן. מה לעזאזל לא בסדר בי שאני לא בורח?
"ואני חייב להיות שם?"
"אתה מעדיף להירקב בבית?" הוא שואל בחזרה, קורא עלי תיגר, אבל לפני שאני מספיק לדבר הוא קוטע אותי בקולו הקר, "כן, לואיס. אתה חייב." ובמילים אלו מסתיימת השיחה שלנו.
∞☆∞
תגיבו ותצביעו❤.