Louis' p.o.v:
"בבק-"
"לא."
"אב-"
"לא."
"אני מתח-"
"לא."
"הארי בבק-"
"לא."
"בבקש-"
"לא."
"הארי אני מתחנן!" הגוף שלי מרגיש על הברכיים, כשידיי אוחזות בשוקו של הארי, מחבקות אותו, דמעות עולות לעיניי ואני לא מצליח לעצור את הגוש מלגדול, מרגיש כאילו בלעתי כדור צמר, שלא מצליח לעבור את הגרון בשביל מערכת העיכול. "בבק-" הוא מעיף אותי, בועט אותי על הקיר, מתקרב לכיוון שלי בצעדים איטיים, והאור המעומעם משווה לא מראה מאיים יותר משכבר יש. "אמרתי; לא!" הוא שואג, קולו העמוק נשמע כה מאיים, מעביר אין-ספור צמרמורות בגופי, הפחד ממלא את כל הרגש בעיניי, ואני לא מסוגל לחשוב על דבר אחר, חוץ מעל המשאלה שהתגשמה בשבילי אתמול; הארי נישק אותי לאחר שצעקתי עליו, הייתי בהשפעת ההתקף ולא חשבתי, קיללתי אותו, אולם הוא נשאר מאופק בשבילי ופשוט הצמיד את שפתינו, ואז נחתי במציאות הכואבת, ממש כמו המכה הצורבת בגבי כרגע. "הא-הארי...-" אני לא מצליח לומר את כל המשפט, צופה בעיניו מתרככות בשבילי, אבל כמו ההתפרצות שהייתה לו, אני לא יכול לבטוח בו, אני לא יכול שלא לחשוב על זה שהכה אותי, לאחר ההבטחה שלו.
הוא חושק את לסתותיו, עיניו מראות את המאבק שמתחולל בתוכו, ואילו פניו מראות את האדישות שלו, את הקרירות המפחידה, המאיימת, זו שהייתה שם בכל יותר מארבעים הימים האכזריים שהיו לי. הוא לא אומר דבר לאחר שפותח את פיו, אלא רק מסתובב והולך משם, הולך ממני, כשאני צופה בשרירי גבו נעים עם כל צעד שעושה, אותם שרירים שהניעו את ידיו בשביל להכות אותי. אני מצטמרר, לא יכול למנוע את הצווחה שלי כשליאם מופיע משום מקום, מתקרב עם מגבת על כתפו הימנית, הוא מריח בניחוח פרחים, שיערו רטוב וטיפות נוצצות על חזהו השרירי, אבל למרות כל מראהו המושך, זה לא אותה הרגשה כמו עם הארי. זיכרון מאתמול מכה בי כברק, ההבלחה הכסופה מחגורתו עדיין שם, אני לא יודע אם הארי התרחק מספיק בשביל לא לשמוע את הצווחה שלי, אבל כשליאם מתיישב על קרסוליו לידי אני מיד מתרחק, מתעלם מהכאב החד בגבי, לא יכול לעזור אבל רק רואה את האקדח אל מול פניי, מרגיש את נשימתי הולכת ונעתקת בגרוני, פי מתייבש וריאותיי חסרות חמצן, אני מתרחק ממנו בהכי הרבה מהירות שיכול, אבל אז גבי מתנגש במשהו, רגליי נמשכות אל חזי, ידיי עוברות לחבק אותן וזה מרגיש כמו נדנדה כשגופי מתחיל לנוע קדימה ואחורה.
אני נזכר בנדנדות שהיו בפארק שבאורגון, לא יכול לעזור אבל מייבב, מרגיש את הגעגוע דוקר את לבי כסכין, המסתובבת שוב ושוב, קורעת כל גיד ונים בדרך למוות המייסר שלי. ידיים מוצבות מתחת כתפיי, באזור בית השחי שלי, מרימות אותי לעמידה על רגליי חסרות הכוחות, אני מרגיש כל כך מפורק שלא חושב לפני שמסתובב, מניח את ידי על החזה של מי־שזה־לא־יהיה ומאגרף את חולצתו, מצמיד את מצחי כנגד חזהו ונותן לדמעות לגלוש על לחיי, נותן לגופי להתפרק, מוריד מחסומים ומשפיל את עצמי יותר משכבר, במחשבה שאין לי עוד מה להפסיד. יד חזקה מלטפת את גבי, המגע כה מוכר, אולם כה עדין שזה מרגיש קצת מבלבל בשביל ניחוש, אבל אני יכול לזהות את מגעו בכל מקום, בכל זמן, יודע שזה הארי שמניע את ידו כנגד שיערי עכשיו, יודע שזה הארי שמנחם אותי, ועושה זאת בצורה טובה שאני כמעט לא מייחס לזה חשיבות, כמעט שוכח שהוא רוצח, שהוא הכה אותי לפני שניות מספר.
אבל רק כמעט.
"מה עשית לו?" הוא שואל, נראה כי נרגע בזמן הזה שהלך ממני, שהשאיר אותי כאוב עם עוד רוצח. "א-כלום, כשהתקרבתי אליו הוא פשוט... צרח, כאילו רצחתי מישהו." ליאם אומר, קולו כל כך תמים, אני משער שמבטו מלא תהייה, אולם אני מוצא את האירוניה בדבריו, כי הוא אכן רצח מישהו, ואולי רצח יותר מאדם אחד. ידיי עוטפות באיטיות את גבו של הארי, אבל רק בשביל להעביר יד אחת על חגורתו, מוצא את קצה האקדח הכסוף שלו, מיד זועק ונופל מידיו כשלא מוכן לזה. אני יודע שפניו מלאות בתהייה עכשיו, מלאות בלבול ותמימות שאין כמותה, אבל לפני שאני מסוגל להסביר הפחד חוסם את מיתרי קולי, וכשאני פותח את פי יוצא ממנו רק צליל חנוק, כזה שצורב את אוזניי, גורם לצמרמורת לזרום בגופי, להתערבב עם תחושת הכאב הזורמת בגופי; כאב גופני ונפשי כאחד, מרגיש את כל גופי נשבר לרסיסים יותר משכבר, לא מסוגל להמשיך להתנגד כשהארי מתקרב אלי, רק חושב על העונש, למרות שהבטחותיו צפות אל מול עיני אני לא מסוגל להאמין לו, יודע שאי אפשר לבטוח בחיה שהוא. "הארי, באמת שלא עשיתי דבר!" ליאם קורא, לאחר מכן אני מרגיש את הקור מכה בגופי, מבין שהארי כנראה חיבק אותי, עטף אותי בזרועותיו השריריות והחמימות, הזרועות שהכו אותי, וברגע זה אני מתחנן אל ראשי שיפסיק להזכיר את מעשיו של הארי, שיחדל מפעולות אלו, כי מסיבה לא ידועה אני רוצה לסלוח לו, אני רוצה שיחבק אותי ללא כל מחשבה על מה שעולל לי. "האקדח שלך," הארי לוחש, מסנן את דבריו בנימה מאיימת שכזו, ואני מנסה לסלק ממוחי כל מחשבה הקשורה לעסק שהיה, כשקולו היה מכוון אלי. "מה לגביו?" ליאם שואל, נשמע תמים עד כדי גיחוך, אבל אני לא עושה את זה, אני לא עושה דבר, רק יושב שם ומאזין לשיחתם, לא יותר ולא פחות, חושב על כך שליאם לא מכחיש את בעלותו על האקדח, והיכולת שלו להיות כה תמים כרגע נשגבה מבינתי. "לואי, זה מה שלגביו. תעיף ת'אקדח ואז תיגש אליו." קולו של הארי מהול בארס, ואילו ליאם נשאר בתמימות שלו, לא יכול להבין מהרמזים של הארי, "למה? אנ-אני לא מבין..." קולו הולך וגווע, אני יודע שהארי מתעצבן עליו, כנראה, לא יודע אם זה ככה מאחר ומכיר אותו, או מאחר ומרגיש את זה, אבל הארי יוצא להגנתי, פעולה שאיננה בשגרה שלו, "כי הוא מפחד מכלי־נשק, טיפש! אתה לא שם לב? אתה עיוור או משהו? לא, כי להרוג אנשים ולכוון את הירייה בלבם אתה יודע טוב מאוד." דבריו של הארי גורמים ליבבה לברוח מפי, ליאם רוצח, ליאם רוצח כמו הארי, והם לא מכחישים זאת.
הם צועקים זה על זה, מתווכחים, מקללים, אבל אני כבר לא בהקשבה. ללא כל יכולת להאזין יותר, אני מנסה לקום על רגליי, וכשנופל ללא שיווי משקל הארי שומע, וכנראה מסתובב לעברי, ואני לא יודע מה קורה ברגעים שלאחר מכן, אולי זה ליאם שמרים אותי, או שמא הארי, אבל יודע ששניהם רוצחים ואין זה משנה. על כל פנים, אני מצליח להבין שמי שמרים אותי לוקח אותי לחדרו של הארי, יודע שלבטח זאת החיה שמרימה אותי, שנושאת אותי בקו ישר אל המוות, לא יודע אם זה הדמיון או שמא זה המציאות, אבל יכול לשמוע בבירור את לחישתו של הארי, שהיא הדבר האחרון ששומע לפני שנופל לשינה. קולו כל כך אוהב ומרגיע שאני רוצה לחבקו, לא לעזוב אותו, אבל גם לפי המשך דבריו יודע שזה שקר, כי אי אפשר לבטוח בו.
"אני יודע שעכשיו זה נראה אכזרי, לכן אני הולך לחכות; אני אחכה עד שתהיה מוכן להיות שלי, גם אם זה אומר שזה ייקח נצח."
∞☆∞
תגיבו ותצביעו❤.