הפרק מוקדש לעוד אחת מאהבות חיי הגדולות (יש הרבה, אל תשפטו) Mal6296❤.
3/5 - תהנו(:
Louis' p.o.v:
"אני אוהב אותך, לואי. אל תמות לי עכשיו.".
----◆----
אני רואה את עצמי מתקרב להארי בצעדים מדודים ומהוססים, הוא קושר משהו סביב הצוואר שלי, אני לובש ג'קט לבן מבריק וכך גם בד מכנסיי, על רגליי יש נעליים רשמיות מבריקות עם עקב קטנטן. הארי עומד מולי כאשר הוא לבוש כמוני, רק שהחליפה שלו בצבע שחור, והחולצה שהוא לובש גם היא שחורה, ואני לובש את ההפך ממנו; לבן, חוץ מהעניבה שקשר לי, והעניבה הלבנה שלו משתלבת יפה בין הים השחור שעל גופו. אני מתמקד בטבעת היהלום הנמצאת על האצבע שלי, הוא שולח אלי חיוך כנה, אמתי, מאוהב; בעוד שאני שולח לו חיוך מפוחד, מאולץ, מוכרח.
הרקע סביבנו מתבהר, ואני רואה חופה, בעוד שהארי ואני צועדים על שביל לבן כששתי בנות קטנות מהלכות לפנינו, מפזרות עלי כותרת של ורדים אדומים כדם.
האם זה חלום?
הו, אלוהים, אנא ממך אומר לי שזה חלום!
אם זה חלום, אני לא מצליח להתעורר ממנו, למרות שמנסה, למרות שנותן את כל כוחי כדי לפתוח את העיניים, הכל נוחל כישלון חרוץ, וזה קורה שוב ושוב, כי אני לא חודל מלנסות.
הארי ואני נעמדים מתחת לחופה, בעוד שהכומר מביט בי בעיניים שואלות. הארי לוחץ את ידי ואני מהנהן, לא מאושר, לא מהתרגשות, אלא מפחד; פחד שיעשה לי משהו. אבל אף אחד מהאורחים לא שם לב, וגם הכומר לא נותן להנהון פירוש אחר, של עצב, לכן הוא מתחיל את טקס הנישואין, ואני מרגיש את הלחץ מחלחל בגופי, רואה את הדמעות בעיניי ויודע שהן לא מאושר, כי אי אפשר להיות מאושר עם הרוצח.
בסיום הטקס, הארי לוקח אותי למקום כלשהו בין כמה שיחים, וכשאני בטוח שיהרוג אותי לנגד עיני הוא לא שולל את זאת, והאור מעליו מתחלף, וזה כאילו השטן והמלאך משחקים עם אורות על במת תיאטרון.
הארי מוציא את אקדחו מכיסו הקטן, מדוע התחתן איתי אם תכנן להרגני?
כשהאקדח שלו מוצמד לרכה שלי אני עוצם את עיני בחוזקה.
אני מנסה שוב לקום, יכול לשמוע כבר את ההדק נלחץ, לא מספיק עמוק בשביל להרוג מישהו, אבל זה עדיין גורם ללבי לחדול מלפעום למשך כמה זמן.
צפצופים נשמעים למשך כל אותו הזמן הזה ואני חושב שהארי כבר הרג אותי, אבל כשהצפצופים נעשים שקטים הכל חוזר לערפל שאני שקוע בו, ואני ממשיך לראות את הקטע המוצג לפני.
ההדק נלחץ, דם ניתז לכל מקום, גופי מוטח בקרקע והארי מיד מכניס את אקדחו לכיסו והולך משם.
אבל משהו בשערו שונה, שיערו מלא בגוונים בלונדיניים זהובים, ובעיניו הזורחות קיים קצת חום, ואני יודע שזה לא היה הארי שהרג אותי, אולי כי איכשהו מאמין שזה מאחר ואוהב אותי, או לפחות חלק ממני מקווה שהארי אוהב אותי.
פניו של האיש כה דומות, והן שייכות רק לאדם אחד.
רק לדמיאן.
אני זועק, או לפחות חושב ששומע את קולי זועק, אני לא יודע למה אבל אני שומע את שמו של הארי נאמר בקולי.
צעקה נשמעת, משהו הדומה ל-"עזרו לי", זה היה בקול עמוק וצרוד, מהול בפחד ובעצב, צפצופים מתחילים להישמע באוזני והערפל נעלם משדה ראייתי, אבל המסך השחור תופס את מקומו. אני יכול לראות את נייל נהנה וצוחק עם חבריו החדשים, למרות שאני יודע כי זו הדמיה, תעתוע של הדמיון, ואני מוצא את רמת האכזריות שלו דומה לשל הארי.
הארי; שמו מתנגן בראשי שוב ושוב, תמונות שלו מכל הזמנים ש''בילינו'' ביחד צפות לנגד עיני, ואני לא יכול להתעלם מהתמונה בה אנחנו מתנשקים. ההרגשה של הנשיקה איתו מיוחדת, מאחר והוא לא מכריח אותי לנשק אותו, ואף שואל לרצוני. הוא יודע לקרוא אותי כמו ספר פתוח, ואני נחרד לגלות כי אני מייחל לכך שהוא היה מנשק אותי ראשון, ולא ליאם. כי יש משהו בנשיקות שלו, רגש עדין שהוא לא נוהג להראות לי בדרך כלל, אם בכלל.
לפני שהכל הפך שחור הוא אמר לי שהוא אוהב אותי, לא אף אחד אחר, אלא אותי. אבל אני לא בטוח שאני רוצה שיאהב אותי, כי למרות מראהו הכובש, עיניו הזוהרות, שפתיו הוורודות והדקיקות, גופו החסון והשרירי, למרות כל אלו אני סולד ממנו, כי עיניו זוהרות תמיד באור אכזרי, שפתיו הוורודות והדקיקות תמיד נוהגות להשפילני ולפגוע בי וגופו החסון והשרירי תמיד נוהג כלפי באלימות ובאכזריות, והוא השאיר כל כך הרבה צלקות על גופי ונפשי, שאני לא בטוח שאני אוכל אי פעם לסלוח לו.
אני לא חושב שאני מוכן לסלוח לו, כי בינתיים כל מה שאמר היה לשווא, הלך ונבלע בים של הבטחות שלא התקיימו, ולא הולכות להתקיים.
למרות שאני יודע שאין זה ייקרה, אני מייחל לרגע שבו אבחר בהארי, אולי אני לא בדיוק מייחל לרגע הזה, אבל אני כן רוצה את זכות הבחירה שלי בחזרה, ועוד יותר רוצה לחזור ולסיים את השנה הראשונה בתיכון (כיתה י'), אני מתגעגע לריבים שלי ושל אמי, ולאחיותיי הקטנות ומלאות המרץ, אני מתגעגע להיות שקוף בבית הספר ושאף אחד ייראה אותי מלבד נייל, אני רוצה את החיים הקודמים שלי בחזרה, אבל חלק קטן בי רוצה שאשאר בלונדון לצד הארי, ואני מרגיש מחולק, למרות שרוב הקולות מצביעים שאחזור, שאברח ואקח איתי את לוטי, אולם אני לא מעז לבצע זאת, אולי כי אני עדיין מפחד מהארי.
אני זוכר את היום שבו הלכנו לקניון, עוד לפני שהתחלנו את הנסיעה נכנסתי להתקף חרדה, והארי אמר שאני שלו, אבל לא במובן הרע בשבילי, בכל פעם שאני נזכר בהארי הלב שלי מדלג על פעימה, אני רוצה לראות אותו פעם אחרונה לפני שאני מת.
ההבנה מכה בי כמכת ברק, מעבירה זרמים מחשמלים בכל גופי בעוד שאני שומע מישהו הקורא להתרחק (Clear), זרמים עוברים בגופי שוב ושוב, אני פוקח את עיני במהירות ומתיישב, חזי עולה ויורד ונשימתי לא מוסדרת, הדבר הראשון שעיניי מסוגלות לראות זה שיער שחור ועיניים חומות, שמזנקות למעלה במהירות ברגע שאני פולט משהו לא מובן. "התעוררת," זאין קובע עובדה, אני לא יכול לשקר, אבל קולו מעביר בגופי צמרמורות המאותתות סכנה, אני יודע לא לבטוח בו ואני מחפש את טרוי כדי להבין שמצא אותי ואת לוטי, אילו אני לא מוצא אותן בשדה ראייתי. "לא, אני מת." אני אומר בציניות ובעוקץ, צופה בפיו מתעקם קצת ובגבה שלו יורדת, קמטים נחרשים במצחו עקב פעולה זו. "נו באמת, זאין. ברור שהתעוררתי, אחרת לא הייתי פותח את עיני." אני עוקץ אותו בשנית, לא יכול לעזור אבל מרגיש בהנאה לחזור להיות מי שהייתי, למרות שאני זוכר מה נגרם לי עצם היותי כזה, אני זוכר את המלקות והכאב, אני זוכר כל שהארי עשה לי.
"שחכתי לשאול, אבל מה אתה עושה פה?" אני מטבל את דברי בחוצפה, לא יכול לעזור אבל נהנה לגרום לזאין להסמיק מכעס, בעוד שנחיריו מתרחבים והוא מתחיל לצעוד לכיווני ברגע הדלת נפתחת, והארי מביט בזאין בכעס, שואל בדיוק מה ששאלתי לפני כמה רגעים, רק במילים אחרות, "התרחק ממנו, זאין. קיבלת מה שרצית, אז מדוע הנך עדיין כאן, מפריע ללואי לנוח?"
מבטו נופל עלי, ואז הוא נשנק. ולאחר מכן, אגרופו פוגע בפניו של זאין.
∞☆∞
תגיבו ותצביעו❤.