5/5 - תהנו(:
הפרק מוקדש לשתיי בנות שהן אהבות חיי הגדולות ביותר; yahal402 ו- sky_noy!
מקווה שתהנו(:
Louis' p.o.v:
השקט בבית הגדול גורם לי לתהות איפה האנשים שהיו כאן ביום שישי, ביום בו הובאתי למקום האפל הזה, שככל הנראה יהיה הסיוט הבא שלי. אני שוכב במיטה אקראית בחדר אקראי, שאני אפילו לא זוכר שהגעתי אליו, אני רק זוכר שהתעלפתי ושכל ימי החטיפה רצו לנגד עיניי.
הארי כן ריחם עלי, מסתבר. אבל מספר ההתקפים שהיו לי בזמן שהוחזקתי אצלו היה יותר גדול ממספר ההתקפים שהיו לי בשנה בה טרוי החל להמר ולשתות, ואני לא חושב שזה סימן טוב. אני מרים את עיניי לתקרת החדר, בוחן כל סנטימטר בקיר הלבן הזה, וכשמסובב את ראשי אני מבחין בכך שכל החדר לבן, ואני מרגיש שעוד רגע אשתגע. אם אצטרך לשהות כאן במשך זמן מה, מן הראוי שאעצב לי חדר, לא כך?
אולם בדרכי קיים מכשול אחד, והוא הארי. הוא לא היה מכשול גדול כל כך בשבילי אם הייתי חוזר בזמן, אבל עכשיו הוא מוכיח לי שהוא לא היה אכזרי אלי כשהיינו בארצות הברית, והוא רוצה להראות לי כמה אכזרי הוא יכול להיות.
תקתוק בדלת נשמע, חותך את הדממה שבחדר, גורם לראשי לעבור מיד לצד ולעיניי לצפות בדלת באימה כשהיא נפתחת, ראשו המורכן של הארי מבצבץ מהפתח, ותלתליו נשפכים על פניו בצורה די חמודה. זה, עד שאני נזכר מה הארי הבטיח להוכיח לי, ואני בטוח כי הוא יתחיל את ההוכחה שלו היום, וככל שהוא מתקרב למיטה עליה אני שוכב, כך אני מתרחק ומזיז את גופי, גורם לו ללכת אחורה ולגבי להיפגש עם הקיר הקר בהתנגשות רועמת, מי הטיפש שבנה כאן קיר למען השם!
אני פולט אנקה עמומה, הארי בשלב הזה מתיישב על המיטה, שולח את ידו לראשי ואני לא יכול שלא להירתע, לשלוח את ראשי אחורה כך שהוא מתנגש בקיר בהטחה רועשת, הכאב נורא, ואני מביא את שפתי התחתונה לשיניי בשביל לא לבכות, מנסה להוכיח לאף אחד שאני חזק. אולם הארי לא מוותר, הוא שולח את ידו אל ראשי בשנית, אני מזנק עם ראשי אחורה, אבל לא מספיק בתנופה כדי שזה ייפגש עם הקיר, אני עוצם את עיני בחוזקה, עוצר את נשימתי ומחכה למכה שתגענה, מחכה שיגמור עם זה, אבל לא אומר מילה כדי לזרז אותו. "תפסיק את זה," הארי מצווה, הקול שלו קריר, אני נרעד, איכשהו מרגיש איך אוויר קר וצונן נכנס לחדר פתאום, ואני לא אוהב את זה.
אני פותח עין אחת לחריץ קטנטן, רק כדי לראות את המבט הקשה על פניו, גורם לכך שאני לא מבין אם אמר לי להפסיק להירתע מדאגה ועצב או שמא כי הוא לא אוהב לראות שאני פוגע בעצמי, אלא שהוא אוהב להיות זה שפוגע בי, שגורם לי לבכות, לצרוח, לסבול.
אני מוריד את העפעף שלי מטה, סוגר את העין ונותן לראשי ליפול על המזרן, מאט את נשימתי ומקווה לחזור לשינה, מקווה לחלום על נייל ועל משפחתי.
כשחושבים על זה, לא נפגשתי עם משפחתי הרבה זמן, ואולי מצבה של משפחתי נעשה גרוע, אולי נאלצו לוותר על כל מה שיש לנו? או שמא, במקרה הגרוע ביותר, טרוי הגיע לביקור קטן, ומצא את המשפחה הקטנה והשבורה שלי בבית, כשאמי מעולפת על הספה עם בקבוק אלכוהול בידה, ואילו אחיותיי הקטנות נאלצות לעמול בשביל כסף, ואני לא יודע מה עדיף יותר, שהן יימצאו בידיי טרוי או ייאבדו את הכסף והבית? אני חושב שאף אחת מן האפשרויות היא העדיפה ביותר.
"בכל מקרה, לואי, ארוחת ערב עכשיו, היית מעולף כמעט כל היום." הארי אומר, גורם למחשבות הרבות שלי להסתיים בהישמע קולו. "אני לא רעב." אני אומר, עדיין בעיניים עצומות, לחלוטין משקר ומרגיש את מיצי המרה גועשים, מנסה לגרום לבטני לא להשמיע את הרעשים המתחננים לאוכל שלה. "אני לא שאלתי אם אתה רעב או לא, אני הודעתי לך לבוא לאכול. אז אתה תבוא לפאקינג חדר אוכל כדי לאכול את הארוחה המזדיינת הזאת, מובן?" קולו של הארי עולה לצעקה, ממשיך לעלות עד שמסתיים בנהמה, הווריד שבצווארו בולט, חזהו עולה ויורד במהירות, הלהבות בעיניו גורמות לו להדמות לאותו הארי שאני מפחד ממנו, ואני מרגיש את לבי מחסיר פעימה אחת, או שתיים.
אני פותח את עיני, לא מנסה לסרב לו, והמחשבה על כך שזה לא עלה בדעתי מטרידה אותי. "כ-כן, מו-מובן לגמרי." אני מגמגם בלחישה חרישית, שבקושי מגיעה לאוזניי. הארי שמע את דבריי, וההוכחה לכך היא שהוא קם, מעיף ממני את השמיכה החמימה, גורם להשתנקות לצאת מפי. "בוא כבר, אין לי את כל הפאקינג זמן בשבילך." הוא מסנן בין לסתות חשוקות, גורם למראה שלו להיות יותר מאיים ומפחיד בשבילי, דבר שלא חשבתי שאפשרי עוד. אני מהנהן במהירות, לא מעז להוציא מפי מילה אחת, ואני מקווה שהוא לא זוכר את החוקים, כי אני לא מתכוון לדבר או ללכת בראש זקוף בחברתו.
ברגע שאנחנו יוצאים מהחדר, אנחנו נכנסים למסדרון המזרחי של הבין, הצד האהוב עלי. הדרך עד למדרגות שבסופן הולכות ונעשות רחבות יותר ארוכה, ואני הולך אחרי הארי כמו כלב אבוד, או כמו חיה שהכניעו אותה, והיא מבינה שאין לה עוד טעם להילחם אז היא מוותרת והולכת אחרי האדון שלה בראש כפוף, מוכנה להסכים לבצע את כל דרישותיו, אני נחרד לגלות כמה התיאור הזה מתאים לי. "למה אתה שותק?" הארי הראשון לשבור את השתיקה, ומאחר ואני חלמתי בהקיץ לא הייתי מוכן לזה; לבי החסיר פעימה מהבהלה. "מ-מה?" אני מגמגם חרש, לא מוסיף דברים, לא גורע דברים, אך החשוב והנורא ביותר, לא מכחיש דברים;
"אתה בשקט, כפוף לי, למה?" הארי שואל, אני יכול לדעת שהוא מחייך, למרות שלא רואה זאת מהפרופיל שלו, אולם זה מה שנשמע בקולו. "אנ-אני מפח-חד." אני מודה, ברוב טיפשותי, אבל זה לא כאילו נשאר לי כבוד לשמור עליו; הארי לקח הכל ממני, נותרתי ללא דבר מלבד פחד. אני ממשיך ללכת באותו הקצב של הארי, אך לא שם לב שעוצר ולכן מתנגש בו, מרגיש את הפחד ממלא את עורקיי ונימיי, משתקף בעיניי באימה ברורה, אני פוסע אחורה בזהירות כשהארי מסתובב באיטיות, גורם לי להרגיש כאילו הזמן מאט והמקום מתקרר. אני גומע את רוקי באיטיות ובקול, הארי עומד פנים אל פנים מולי, אני מרים קצת את ראשי כדי להסתכל בעיניו הקרות.
"אנ-אני מצטער, הא-הארי! אני ב-באמת ל-לא התכוונתי ל-לפגוע בך!" אני פולט את המילים בכזו מהירות, שאני אפילו לא בטוח אם הוא מבין אותן. אני רואה מזווית עיני שהוא מרים את ידו לכיוון פני, ואני מיד נרתע ומתכווץ, מתרחק ממנו כל האפשר בשביל שלא אקבל את המכה. אני עוצם את עיני בחוזקה כשמרגיש את ידו על סנטרי, אני מחכה שיימחץ את קצה פניי, שיגרום לי לכאב בל יתואר, אבל הוא לא עושה את זה; כל מה שהוא עושה זה לכוון את ראשי כלפי מעלה, ולגרום לי להרגיש נשימות חמימות על הלסת שלי, ואני בטוח שיעניק לי 'נשכת אהבה', שאני לא יכול לעזור אבל מתרחק עם ראשי, ולכן אחיזתו מתהדקת וגורמת לי לפלוט ציוץ כאוב.
"למה אתה תמיד חושב שאפגע בך? זה משגע אותי!" הוא שואל, את המילים האחרונות הוא צועק בתסכול, לא עוזב את סנטרי עדיין. "א-אתה א-אמרת," אני לוחש, קולי יוצא צרוד ומפוחד, אני לא יודע אילו מילים לבחור כדי שלא יעצימו את חרון אפו. "מה אמרתי, לואי? אמרתי לך לפחד ממני?!" הוא קורא בכעס, מחזק את אחיזתו בסנטרי ומקרב את פנינו עוד, שפתיו כמעט מתנגשות בשלי, ואני זוכר את ההרגשה הנעימה הזאת, ואת הניצוצות בבטני שהיו רק בנשיקות עם המפלצת, אבל כנראה שלא ארגיש את זה יותר, כי החטיפה הקודמת הייתה בשביל אהבה, זאת בשביל נקמה, ואני יודע שגם אם הארי יירחם עלי, לא אקבל עוד נשיקה, ממנו או מכל מישהו אחר, כי סביר להניח שהוא יהרוג אותי מבלי משים, או שמא החיים יהיו גדולים עליי ו-
"תענה!" הוא נוהם, קוטע את מחשבותיי ברגע הנכון ביותר, אני גומע את רוקי בשנית, משפיל את עיני כמה שיכול. "ל-לא, א-אמרת שתתנקם בי, ל-ללא רחמים, וש-ושעכשיו ת-תראה לי את ה-הצד הא-אכזרי שבך ו-ו-" אני מגמגם, לא בטוח מה להגיד, וברגע שרואה את המבט על פניו של הארי אני מרגיש מגוחך עם עצמי, לא משהו שכבר לא חוויתי בחברת החיה.
הוא שולח אלי חיוך, שאני לא יודע איך לפרש את הרגש המשתקף ממנו. "הו, לו-לואי, אני לא ידעתי, אני... צחקתי, אני חושב." הוא אומר, קולו חלוש, נדמה שהוא רוצה לשאול עוד משהו, אך בסוף מתחרט וסוגר את פיו, אך פותח אותו שוב, רק כדי לשאול; "אני יכול לנשק אותך?"
אני מופתע מהשאלה, אבל בעצם הארי אף פעם לא נישק אותי ללא הסכמה מצדי, אני משפיל את עיני, ממלמל "כן" שבקושי נשמע. אבל להפתעתי הוא שומע את זה, ומחבר את שפתינו, לא מעמיק את הנשיקה, היא נשארת עדינה כמו שהיא, וגם אחרי שהוא מתחיל להזיז את שפתיו ומוריד את ידו מסנטרי, אני משתף איתו פעולה, לא מתרחק, וזה נשאר עדין גם לאחר שאנחנו מתנתקים כדי לנשום, והוא מסיט שערה אחת ממצחי, רוכן כדי להצמיד את שפתינו שוב, לעוד נשיקה עדינה שנמשכת לקצת יותר זמן, וגורמת לקצת יותר ניצוצות לרחף בגופי.
∞☆∞
תגיבו ותצביעו❤.