Louis' p.o.v:
לוטי מעמיסה כל בגד שהיא רואה מאז שהגענו לקניון, מה שהיה לפני חצי שעה, ובינתיים יש ברשותנו שתי עגלות מלאות בגדים. "הי, לואי, אני צריכה שתעזור לי כאן!" קריסטי קוראת, דמיאן מביט בי בבלבול ואני משיב את אותו המבט. מדוע קראה לי ולא לדמיאן? אני צועד לתא ההלבשה שבו היא נמצאת, גבה מופנה אלי והיא מרימה את שיערה למעלה בעזרת ידיה, מסמנת לי לסגור את רוכסן שמלתה. וכך אני עושה: אני סוגר את הרוכסן שבשמלתה, שבאופן נורא חריג ומוזר מתחיל בדיוק בתחילת קו עצם הזנב, בעוד שקריסטי דואגת להבליט את הישבן שלה. לרגע דעתי מוסחת כשאני מרים את ראשי ומביט בה דרך המראה שבתוך התא, מקבל ברק מכיוון צווארה, ורואה שרשרת מזהב שחרוט עליה משהו; שם של מישהו, אני חושב. עינייה תופסות את עיניי דרך המראה, היא מעבירה את לשונה על שפתייה באיטיות, פעולה שאמורה לגרות כל גבר אחר, אבל מחשבותיי מכוונות רק לשרשרת הזהובה שעל צווארה. למה השרשרת הזו מוכרת לי כל כך?
אני מזיז את ידי ממנה ברגע שמסיים לסגור את הרוכסן, אני חג על עקביי, לפני שמספיק לעשות צעד נוסף קריסטי אוחזת במפרק ידי, בדיוק במקום ובדרך שהארי החזיק בה. אני מסתובב במהירות, מנסה לא לעוות את פניי ולגרום לחשד מסוים מצדה. "לא אמרת לי אם זה יפה." היא מיללת, מגדילה את עינייה ומשרבבת את שפתה התחתונה והמלאה בליפ-גלוס אדום וזועק, למרות שליקקה את שפתה במטרה לגרות אותי, החוזק שלו לא התעמעם. "זה... יפה, מאוד. ממש מחמיא לך." אני אומר במהירות, מתעכב בהתחלה, קולי נעשה יותר ויותר גבוהה לקראת הסוף, אני משחרר את ידי במהירות, חג על עקביי ומנסה להראות כאילו דבר לא קרה הרגע בשעה שאני צועד לעבר דמיאן, שמסתכל על בגדי גברים.
"דמיאן," אני אומר, לרגע קולי נשמע מפוחד בעיני, אך ברגע שדמיאן מסובב את מבטו אלי, עם עיניו החומות המקרינות דאגה, אני יודע שזה לא נשמע כך רק באוזני. "כן, לואי? אתה נראה מאוד חיוור, משהו קרה?" דמיאן שואל, על מצחו נחרשים קמטים מאחר והוא מכווץ את גבותיו. "אני רוצה ללכת." אני אומר, דמיאן משרבב את שפתו התחתונה, שניות לאחר מכן מפסיק. "אבל- רק הגענו! אתה רוצה שנלך לאכול?" הוא שואל, בתקווה לשנות את דעתי. לוטי מגיעה שניות לאחר מכן, לידה קריסטי כשהשרשרת עדיין תלויה על החזה שלה מעל החולצה. אני מסיט את מבטי ללוטי, הנראית מאושרת כנראה בפעם הראשונה בחייה. אני מעביר את מבטי לדמיאן, רוצה להתחרט על כך אבל לא מסוגל לראות את האכזבה בפנייה של לוטי, לכן אני מוותר ואומר: "אפשר לעשות הפסקה קטנה, כדי לאכול משהו."
דמיאן מחייך, לוטי קופצת על גבי ואני צועד שני צעדים כושלים קדימה, רק בשביל לייצב את עצמי. "אז למה אנחנו מחכים? בואו נלך כבר." לוטי קוראת בהתלהבות, אולם אני לא מוצא את עצמי מתלהב מזה. אולי כי הלכתי לקניונים, אולי כי היו לי חברים להסתובב איתם. למרות שהיה לי רק את נייל, הוא היה בהחלט מספיק.
טוב, הוא היה, לפחות.
המחשבות העצובות גולשות לראשי, מנצלות את החור שנפער וממלאות אותי בדיכאון, אני נושף אוויר בעצב. עיני מתחילות לצרוב ואני מנסה למנוע את הדמעות, מתחנן למשהו לא ידוע שאצליח. אנחנו נכנסים למסעדה של פיצה, שהיא כמו פיצרייה; אבל פועלת כמו מסעדה. דמיאן מתיישב בשולחן לארבעה, אני מתיישב מולו שעה שקריסטי מנסה לתפוס את המקום שלידי, אבל לוטי מתיישבת בו לפנייה, לכן קריסטי הולכת לשבת ליד דמיאן בפנים זעופות ומבואסות.
מלצר ניגש אלינו, ואני מוצא עצמי מתחנן שהוא הטרוסקסואל ושבמקרה ינסה לפלרטט עם קריסטי, אבל הוא זונח אותה, מסתכל עלי מהרגע שמגיע לשולחן. "אילו תוספות תרצו להזמין?" הוא שואל, למרות שנדמה שהשאלה הופנתה אלי, אני מתעלם, מעביר את מבטי לדמיאן ומחכה שיגיד משהו. דמיאן מכחכח בגרונו, גורם לתשומת הלב ולפניו של המלצר לעבור אליו, "שני מגשי פיצות, אחת חצי פטריות, חצי זיתים והשנייה חצי זיתים וחצי בלי תוספת." דמיאן אומר, המלצר רושם את כל מה שאמר והולך, לא לפני שמעיף בי מבט אחרון. האם ככה מתחילים עם מישהו באופן שלא כלול בחטיפה, אם הארי בכלל ראה אותי מעבר ל''חטוף'' ?
קריסטי מסתכלת עלי, מעבירה את מבטה למלצר, אש מלחכת מאחורי עינייה, משהו בעינייה הירוקות מזכיר את הארי, ושיערה הגלי, והלהבות משוות לה את מבטו הזועם של הארי, ואני נשנק. מדוע היא כה דומה להארי? איך זה הגיוני? האם הם קרובי משפחה? האם היא בכלל מכירה אותו?
כל הזמן הזה שאני שקוע במחשבותיי, מבטי מופנה לקריסטי, עד שדמיאן מכחכח בגרונו ומעיר אותי. המלצר מגיע, מניח את הפיצות שהזמנו בזהירות על השולחן. אני בוחן אותו בזהירות, מפחד שמא יתפוס אותי בשעת מעשה. שיערו בלונדיני, על ידיו יש קעקוע פה ושם בצורה נחמדה; לא מוגזמת מידי. עורו שחום במעט, וכשמרים את ראשו אני רואה שעיניו חומות, קרני השמש נשברות בקשתית של עיניו ויוצר לצבע החום גוון בהיר וזוהר יותר; כמו זהב. שרירים מעטרים את ידיו, ואני משער שמתאמן בחדר כושר או משהו, אך למרות זאת הוא לא נראה מאיים, משהו משדר לי תחושה ידידותית, כאילו אני יכול לסמוך עליו בלי להכיר אותו בכלל.
המלצר מזדקף, חושף את תג שמו; 'אַנְדְרוּ'.
הוא - אַנְדְרוּ - עושה את העיקוף ועובר בכיוון בו אני ולוטי יושבים, עובר את קריסטי ודמיאן, מסתובב ומסמן לי בידיו שנדבר אחר כך, ואני מהנהן בצורה כמעט בלתי נראית. לוטי נותנת לי דחיפה קטנה בעזרת כתפה, מחייכת אלי וקורצת, מכוונת עם ראשה לאנדרו, רומזת דבר כלשהו שכנראה למדה בבית היתומים או במקום בו נלקחה ואומצה. "אז, לואי, יש לך משהו שתרצה לספר לי?" לוטי שואלת, גורמת לדמיאן מיד להביט בי, קריסטי עושה זאת גם, עיניהם בוהקות באותו הזוהר המאיים שנצץ בעיניו של הארי.
"ל-לא. הרי את יודעת שאני ביסקסואל, נכון?" אני שואל, מסתכל עליה ומנסה להתעלם ממבטיהם החודרים של קריסטי ודמיאן. לוטי מעוותת את פיה, מכווצת את גבותיה ומרכזת את מבטה בנקודה כלשהי בתקרת המסעדה. "האמ, כן, כן. אני חושבת." היא אומרת, מיישרת את מבטה אלי, אני מבחין בכך שמשהו מסתתר מאחורי הבעתה, משהו שאני לא מצליח לפענח, כאילו היא חוסמת את עצמה, או חלק; חלק ממנה שהיא לא רוצה שאדע.
אני מנער את ראשי מכל המחשבות, לוקח משולש פיצה בטמפרטורה מושלמת; לא חמה מידי ולא קרה מידי. אני מביא את הפיצה לשפתיי, נוגס בה באיטיות ומרגיש שמישהו מביט בי, זה כאילו עיניו מחוררות חורים ענקיים בכתפי ואני מתפתל, מרגיש לא בנוח לפתע. אולם ברגע שאני מסתובב, אני לא רואה שמישהו מביט בי, אולי דמיינתי זאת? לא, לא הגיוני; כובד משקל המבט היה מוכר, הוא היה זהה למבט שהארי נהג להסתכל עלי בו כשבחן אותי בפנים שבאופן חריג לא שידרו אכזריות. אני לא שם לב שאני מביט בצדדים שוב ושוב, עד שדמיאן קורא לי, "לואי? הכל בסדר? אתה מתנהג קצת מוזר," קריסטי ולוטי מפסיקות את שיחתן הלא-מעניינת, מביאות את ראשן לכיווני, מסתכלות עלי בעיניים גדולות, מבט האופייני לבנות תוהות, אני משער.
"אולי כדאי שנזמין חשבון? בין כה נעשה מאוחר." קריסטי מציעה, לוטי מהנהנת וכך גם דמיאן, לכן גם אני עושה את אותה התנועה הקטנה עם הראש, שכל כך פחדתי לעשות כשהייתי מוחזק בין ידיו של הארי. לוטי נוגעת בכתפי, שוב מעוררת אותי, "הי, לואי, לך תקרא למלצר ששירת אותנו." היא אומרת, מחייכת חיוך זומם הנראה תמים, אבל יש הבדל דק מאוד; בחיוך הזומם הזה קצוות הפה הימנית עולה קצת יותר למעלה, ויש לה את הניצוץ המפחיד והמרתיע הזה בעיניים, היא ללא ספק לקחה סיכונים כשהייתה צעירה יותר. אני מהנהן בקהות חושים, קם ממקומי וגורם לרעש גרירת הכיסא להיות צורמת מעל קולות האנשים, אך למרות זאת אני מתעלם מין המבטים המופנים אלי ומתחיל לצעוד לכיוון הקופה, שם עומד אנדרו.
אני נעמד, מחייך אליו חיוך נבוך ומסיט קצת מהשיער שארך לי ממצחי, רואה איך עיניו של אנדרו מביטות בעיני דרך שיערו הבלונדיני המכסה קצת את עיניו, גורם לשני היהלומים החומים להביט בעיני הכחולות. "אז, הֵיי, אנח-אנחנו צריכים ח-חשבון," אני אומר, קולי רועד אך בטוח בעת ובעונה אחת. אנדרו שולח אלי חיוך קטן, מעלה רק קצה אחד של פיו, מחווה בראשו על לוטי, "זו חברה שלך?" הוא שואל, אני לא מזהה את הבעת פניו, אך גם לא מנתח אותה. "לא, היא אחותי, השניים האחרים הם בני דודים." אני אומר, חושב שלרגע פירטתי יותר מידי, אני צופה איך הקלה שותפת את עיניו וגופו, ורק אז מבין שהיה מתוח. "הוֹ, טוב, איך קוראים לך?" אנדרו שואל, אני סוטר לעצמי מנטאלית על שלא הצגתי את עצמי לפני. "לואי," אני אומר, מביא את ידי ללחוץ את ידו המושטת אלי, "אנדרו." הוא אומר, עדיין מחזיק בידי ואני מוצא עצמי מתרגש ומבקש שזה לא ייגמר, שלא ניפרד. "אני יודע." אני פולט, מפסיק את לחיצת היד ומביא את ידיי לפי, מתחרט על פליטת הפה הלא-מחושבת שלי.
"אנ-אני מתכוון, זה כתוב... הצג שלך, כתוב את שמך ו-" אני מתחיל לומר במהירות, מקווה לחפות על פליטת הפה. אנדרו מצחקק, עיניו נוצצות ואני מוצא את זה חמוד, לא מבין מה קורה לי. "זה בסדר, לואי, באמת. מה אתה עושה בשישי בערב?" הוא שואל, קמטים נוצרים ליד עיניו כשהוא מחייך, אני משפיל את מבטי, מזיז את רגלי במחווה ביישנית ימינה ושמאלה; קדימה ואחורה. "כלום," אני אומר, מרים את ראשי וצופה בחיוך על פניו גדל. "יופי. כלומר, תרצה... אתה יודע, להיפגש בפארק או משהו? יש גלידרייה נחמדה שם ואחר כך אפשר להיפגש עם חברים שלי." הוא אומר, נראה שאדום מעומעם צף על לחייו, "כ-כן, א-אני אשמח." אני ממלמל, הוא מחייך, ואני שם לב שלא הוריד את החיוך לרגע מתחילת שיחתנו. "יופי אז, תתקשר אלי?" הוא שואל.
דמיאן קנה לי וללוטי טלפונים ניידים לפני שהתחלנו את סיבוב הקנייה שלנו, ככה שאם נלך לאיבוד יהיה לנו איך למצוא את הדרך. "הָאמְ כן, אני אתקשר אליך." אני אומר, צופה בלשון של אנדרו עוברת על שפתיו באיטיות. הוא אומר לי את המספר שלו, אנחנו נפרדים בהנהון ובהינף יד.
כל הדרך חזרה החיוך לא מש מפניי, מעולם לא חשבתי שתהיה לי אהבה, לא אחרי הארי, אבל מסתבר שכן יש לי, ושכן תהיה לי.
∞☆∞
ת
גיבו ותצביעו❤,