Louis' p.o.v:
אני מסתכל על לוטי, מבטי חושד ואני מנסה להסתכל מבעד לעור גופה, לחדור לראשה ולדעת מדוע ענתה לו כך ומה קרה לאחר שהלכתי. "בוקר טוב לכם שותפיי לממלכה!" דמיאן קורא בשמחה כשנכנס למטבח, הוא מפהק בקול ואני מסיט את מבטי מלוטי, מסתכל היישר לקערה ומוצא אותה מלאה בחלב ובדגני בוקר ששמתי לפני כמה זמן, לכן הפכו לפריכים וכנראה שטעמם אבד; אך זה לא משנה לי, לא אכלתי אוכל טוב מזה כמה ימים, לכן אני מכניס את הכפית לתוך בליל הדגנים והחלב ומעלה אותה לפי, מתענג על האוכל כשנלעס בפי. "איפה אקסל?" אני שואל לאחר שבולע את האוכל שהיה בפי, לוטי מיד מרימה את מבטה אלי, משהו בעיניים שלה גורם לתחושת החשד שלי לגבור ולהתעצם, אולם אני מנסה להתעלם מהתחושה הזאת כמה שאפשר, מאחר ועבר זמן רב מאז ראיתי אותה, ואני לא מתכוון לאבד אותה שוב.
"האמ, כנראה בעבודה שלו. הוא עובד כל הזמן," דמיאן עונה, משהו בקולו מצביע על סלידה, כאילו אינו מחובר למציאות. "אז, איך ישנתם?" הוא שואל, משנה נושא, ואני מרגיש כאילו מכוון את שאלתו אל לוטי, הוא מתיישב לידה ומניח גם קערת זכוכית וכפית, מוזג לעצמו את ארוחת הבוקר שלו. לוטי מהנהנת חלושות, מבטה מושפל אבל עינייה מציצות מאחוריי ריסיה הארוכים לכיווני, אני מניד בראשי בתנועה בלתי מורגשת ומוצא עצמי מודה על כך שדמיאן מרוכז בה וכך לא רואה אותי עושה זאת. "ישנו טוב, תודה דמיאן." לוטי אומרת, קולה נשמע הרבה יותר טוב עכשיו, לאחר שישנה במקום חמים ושתתה כוס תה עם דבש.
"ואתה, לואי? ישנת טוב?" דמיאן שואל, מבטו מופנה אלי ואני מרגיש פתאום כה קטן, מבטו אינטימי וחודר, עיניו החומות מטיילות על פניי כאלו מחפשות דבר מה, אני מהנהן, שומר על שתיקה. כל שנשמע כרגע זה רעש הלעיסות שלנו, התנגשויות הכפיות בזכוכית וקרקוש שקית דגני הבוקר שדמיאן מחפש בה מנה נוספת, אך כל שמקבל זה פרורים.
"אז, מאיפה הגעתם?" דמיאן שואל, אני מרים את מבטי אליו ומעביר ללוטי, הבעת פניי חודרת ומאשימה, אני מנסה להעמיד אותה על טעותה או אפילו להביא לכך שתאמרנה לי שהיא ודמיאן דיברו, אך מילה לא יוצאת מפיה. אני מרגיש קושי רב לשמור את האנחה חסרת ההומור בפי ולכן היא נפלטת, דמיאן ולוטי מעבירים את מבטיהם אלי ואני נעמד, מחליט שנמאס לי לשבת ליד צלחת ריקה. כשהקערה בידי והכפית בתוכה, אני צועד לכיוון הכיור, מניח את הכלים בפנים ולוקח ספוג, מנסה להריץ בזיכרוני איך שוטפים כלים מאחר וזמן עבר, ובלאו הכי לא שטפתי כלים בביתי.
"לא צריך לשטוף כלים," דמיאן אומר מאחורי, מבהיל אותי וגורם לספוג ליפול מידי אל הרצפה בשעה שאני מסתובב במהירות, מרגיש את לבי פועם כמשוגע כנגד בית החזה שלי. אני לא מעז לומר דבר, פשוט נשאר לעמוד וצופה בו צועד לקראתי, הוא מתכופף כדי להרים את הספוג שלא הספקתי להרטיב ומניח על השיש מאחוריי, ידיו מוצבות על השיש הלבן משני צידי גופי, הוא מתקרב אלי עד שלא נותר בנינו כמעט מרחב, אגנו צמוד לאגני והוא מתחכך בי שעה שפניו מתקרבות לפניי. אני מוכה הלם רב מידי בשביל להגיב, מרגיש שלא מסוגל לזוז ולדחות אותו ממני. "תמיד תהיתי," הוא לוחש, קולו עמוק וצרוד, גורם לי להשוות את קולו לשל הארי ומוצא הבדל; הארי גורם לקולו לפחד בגופי אולם קולו של דמיאן גורם לגועל להתפשט בגופי. הוא מביא את אפו לשקע צווארי, נושף אוויר ומעביר את לשונו על עורי, גורם לצמרמורות גועל לעבור בכל איברי. "מה אתה בדיוק; אתה גיי?" הוא שואל, ללא כל בושה. אני נזכר בתשובה שעניתי לנייל ולליאם כששאלו אותי, אומנם היה זה לפני זמן רב אך עדיין, אין ביכולתי לשכוח את מה שעברנו ביחד. "לא," אני אומר בקול חרישי ורועד, הוא מביא את פי לעצמות הבריח שלי, מצמיד את שפתיו לעורי החיוור ולא נותן לי כל אפשרות להגיב, אפילו לא להתחמק; כאן אני מוצא את הדמיון בינו לבין הארי. "אנ-אני ביסקסואל. עכשיו, עזוב!" קולי גובר, אך לא מספיק בשביל צעקה, הוא מתחיל למצוץ ולנשוך את עורי, אני מביא את ידי להתנגש על חזהו השרירי, מנסה למשוך אותו ממני אך ללא הועיל, הוא פשוט לא זז ממקומו!
"ז-זוז!" אני כמעט צועק, מנסה להזיז אותו בכל כוחי. הגעגוע שאני מרגיש להארי כרגע עצום, הוא לא היה מנשק אותי ללא סיבה, הוא לא היה מכריח אותי. למעט האונס, אך הוא היה הלום יין מידי בשביל למנוע זאת.
אני נחרד לגלות שאני סולח לו, או שאולי סלחתי לו טרם אני ולוטי ברחנו. דמיאן מתרחק ממני במעט, הוא מסתכל על עצמות הבריח שלי ומחייך בניצחון, מתגאה במה שעשה על העור שלי. הוא מקרב את פיו לאוזן שלי, נושך את התנוך שלי וממלמל בלחישה צרודה, "זה לא הסוף של זה, אתה יודע? זה רק מתחיל." לפני שאני מגיב, הוא ממשיך, "והמושכות בידיים שלו, כי הוא סקרן, הוא חושב על זה כל רגע פנוי שיש לו." ובמילים אלו, דמיאן הולך, משאיר אותי עם אותן צמרמורות גועל וחרדה שגרם להן.
אני מניח את ידיי על השיש ומרכין את הראש, נשען עליהן ונותן להן להחזיק אותי מאחר ואני מרגיש כי עוד רגע אקרוס.
למה התכוון בדבריו? על מי הוא דיבר? מי חושב על דבריי? מי נעשה סקרן? זה לא הסוף של מה? מה מתחיל? איזה דבר הסתיים? מושכות, אילו מושכות? האם זה נאמר באופן מילולי או מטאפורי?
אלפי שאלות מסתחררות בראשי, הבלבול שזרע בי כל כך עמוק וגדול שנשימותיי הופכות מהירות יתר על המידה, פעימות לבי המואצות והמהירות הופכות להיות הדבר היחיד שאני שומע, שדה ראייתי מתחיל להסתובב סביבי. ידיי לא מחזיקות עוד את השיש הנקי ואני קורס לרצפה הקרה, שוכב עליה כשבטני סופגת את הקור.
איך שלא יהיה, מחשבות על הארי מיד מציפות את ראשי, אבל כל שאני נזכר בו זה האכזריות שהפגין כלפי, לכן אני מיד שולל את דבריו של דמיאן לגבי הארי, כי זה לא הגיוני. אבל אולי דמיאן מכיר את נייל? אולי בכלל דיבר על נייל?
לפני שאני מספיק להעמיק במחשבות על נייל ועל הגעגוע שלי אל החבר הטוב האירי שלי, אני מורם בידיי דמיאן. הוא נושא אותי כשיד אחת תומכת מאחוריי ברכיי ואחת תומכת בגבי, כמו כלה או עלמה שהתעלפה. אני מיד נחרד, דמיאן מרים אותי, מי יודע לאן? מי יודע מה יחכה לי שם? האם יאנוס אותי? האם ייגע בי? האם ינשק אותי? אני מקווה שלא כל אלו, גם אם דמיאן נראה כמו דוגמן שהרגע יצא ממגזין אופנה, אני לא רוצה קשר אליו; משהו במראה שלו ובדיבור שלו גורמים לנורות אזהרה להבהב באור ניאון אדום בראשי.
משהו בו מסתורי ולא מוכר, ואני לא רוצה להיות זה שייקח את הסיכון.
∞☆∞
תגיבו ותצביעו❤.