My safe place

פרק 30

נקודת מבט ליאו

המשכנו ללכת יחד הביתה עם מתח לא נעים באוויר

נכנסו הביתה, היא הלכה מהר לכיוון המדרגות ואז נעצרה

הלכתי אחריה, לא מבין מה גרם לה לעצור

חשקתי את לסתי בכעס כשראיתי אותה

אמא

״אני ביקשתי ממנה ללכת״ אדם אמר מיד ״אבל היא התעקשה להישאר לדבר איתך״

״ליאו״ היא באה להביא לי חיבוק

התרחקתי מיד ״מה את עושה פה?״

״אני רציתי לדבר איתך״ היא אמרה ״באתי לסיים את השיחה שהייתה לנו אתמול בבית קברות״

לגמתי את רוקי בכעס ״אני לא רוצה אותך פה, לכי״

אם היא חושבת שהיא יכולה לבוא לפה, לבית האמיתי שלי ולנסות לשכנע אותי לחזור אליה אז היא יותר מטורפת ממה שחשבתי שהיא

״אני לא הולכת עד שאתה חוזר איתי הביתה ליאו״ היא אמרה בהחלטיות

״אני לא עושה את החרא הזה פה״ אמרתי בכעס ובאתי לעלות למעלה

אך היא אחזה בידי ״אז בוא נצא החוצה, נדבר בחוץ״

שיחררתי את האחיזה שלה בי בכעס ״באיזה חלק באני לא רוצה לדבר איתך את לא מבינה?״

״בבקשה רק תקשיב למה שיש לי להגיד״ היא התחננה ״בבקשה ליאו״

עינייה הביטו בי בעצב בתקווה שאשנה את דעתי

״אנחנו ניתן לכם קצת זמן לדבר לבד״ אדם אמר ״אנחנו למעלה״

אדם סימן לאריאל לעלות למעלה כדי שישאירו אותנו לדבר לבד, הוא עלה במדרגות

אריאל באה לעלות אחריו אבל נעצרה כשעמדה מולי

היא לא אמרה דבר

היא לא הייתה צריכה

עינייה אמרו לי הכל

למרות הכל עדיין היה לה חשוב להעביר לי במבטה שהכל יהיה בסדר

זה העביר בי תחושת ביטחון מוזרה כזאת

היא התקדמה לכיוון המדרגות ולרגע רציתי לעצור אותה

להתחנן שתשאר

כי אני צריך אותה

אני צריך אותה פה איתי

אני לא יכול לעשות את החרא הזה לבד

איכשהוא איתה הכל יותר פשוט

אבל נתתי לה ללכת

״התקרבתם בזמן האחרון״ אמא אמרה כשאריאל עלתה למעלה לחדרה

סובבתי את מבטי חזרה אליה ״אני לא מדבר איתך על זה״

״אוקי״ היא הנהנה ״לא בשביל זה באתי אז אני מניחה שאני אשרוד״

״אני לא מתכוון לחזור״ אמרתי ״את יודעת שלא״

היא לגמה את רוקה ״זה הבית שלך ליאו, אתה חייב לחזור אליו מתישהו כבר עבר יותר מידי זמ..״

״הבית שלי?״ צחוק עצבני נפלט מפי ״אם היית מוציאה את הראש שלך מהתחת מידי פעם היית יודעת שהבית הזה היה הכל חוץ מבית בשבילי״

היא שתקה

״ככה זה היה מהרגע שאבא נפטר״

המילים שלי הכאיבו לה יכולתי לראות את זה

אבל לא היה אכפת לי

מישהו היה צריך לשים לה מראה מול הפנים, לא היה לי בעיה להיות הבן אדם הזה.

שתיקה שררה בנינו למשך כמה דקות עד שהיא אמרה פתאום ״אני עשיתי הרבה טעויות בחיים שלי ליאו״

הרמתי את מבטי אליה

״אני יודעת שבחיים לא אהיה ראויה לסליחה שלך״ היא אמרה בקול שבור ״אבל אני בכל זאת אמא שלך וגם אם לא תמיד הראתי לך את זה, אני אוהבת אותך ואני צריכה אותך בחיים שלי אז בבקשה..״

הדמעות זלגו במורד לחייה

״בבקשה תחזור הביתה״ היא התחננה ״בבקשה״

״אני לא חוזר לשם״ הנדתי בראשי לשלילה ״אני לא יכול״

היא יכלה להתחנן עד מחר שאחזור הביתה, לא משנה מה היא תגיד שום דבר לא ישתנה

לגור בבית איתה מאז שאבא שלי נפטר היה לחיות בתוך הסיוט הכי גדול שלי

והחלק הכי גרוע שהיא בכלל לא הייתה מודעת לזה

היא לא טרחה אף פעם לדעת איך אני מרגיש

וגם כשרציתי לבוא ולשתף אותה בשיט שאני עובר היא לא הייתה שם בשביל להקשיב לי

גם לא ביום שהוא נפטר

ועל זה אני בחיים לא אסלח לה

״זה יהיה שונה מעכשיו״ היא אמרה ״אני מבטיחה לך אני אשתנה, אני אהיה אמא טובה יותר״

ההבטחות שלה היו שוות לכלום בעיניי

״ליאו בבקשה״ היא התחננה

זה לא הזיז אצלי שום דבר

״ליאו אין לי אף אחד יותר״ היא אמרה בקול שבור ״מיום ליום אני מרגישה שאני מאבדת אותך לתמיד ואני לא יכולה לתת לזה לקרות״

״את יודעת למה אין לך אף אחד?״ אמרתי את האמת המרה ״כי את הרחקת את כל האנשים שאי פעם אהבו אותך!״

״ליאו..״

״ולעזאזאל אמא בגללך גם אני נהייתי כזה״ אמרתי בכעס ״בגללך אני מרחיק את האנשים שחשובים לי רק בגלל שאני מפחד שהם יעזבו קודם, כמו שאת עשית!״

הדמעות בעיניי איימו לפרוץ אבל הכרחתי את עצמי לא להראות חולשה

לא לידה

ולא ליד אף אחד

״אני אף פעם לא אבין איך יכולת לעזוב ילד בן 11״ הרגשתי גוש בגרון

״ליאו..״ היא אמרה בקול שבור

״והכל בשביל מה?״ אמרתי בכעס כשהדמעות שאיימו לפרוץ מעיני התחילו לזלוג במורד לחי ״בשביל להזדיין עם כמה גברים אמא? זה באמת היה יותר חשוב מהמשפחה שלך?״

״ממני ומאבא?״ קולי נשבר

אני אף פעם לא אסלח לה על מה שעשתה לנו

סנטרה רעד, עינייה הביטו בי בכאב

הסטתי את מבטי ממנה ומחיתי את הדמעות ״את צריכה ללכת, אני לא רוצה אותך פה״

היא נעמדה שם למשך כמה רגעים בתקווה שאשנה את דעתי

אבל זה היה חסר טעם

כשראתה שאני לא עומד לשנות את דעתי היא אמרה ״אני באמת מצטערת על כל מה שעשיתי לך ולאבא שלך ליאו, אני מקווה שיום אחד תוכל לסלוח לי״

ובמילים אלו היא יצאה מהבית

משאירה אותי לעמוד באמצע הסלון לבד

רק אני והלב השבור שלי

לב שהיא שברה כל יום עוד קצת מגיל 11

ופתאום מבלי לחשוב יותר מידי על מה שאני עושה מצאתי את עצמי מחוץ לחדר של אריאל

יודע שהיא היחידה שתוכל לגרום לי להרגיש יותר טוב אחרי השיחה הנוראית הזאת

פתחתי את הדלת מבלי לדפוק, עמדתי בכניסה מביט בה בעיניים עצובות

נותן לה לראות אותי כל כך חשוף

כל כך פגיע

היא קמה מהר לישיבה ״ליאו..״

ההשלכות שיהיו למעשה הזה הכו בי פתאום ״אני.. סליחה אני לא.. אני לא יודע למה אני פה בכלל״

הסתובבתי חזרה אל הדלת כשפתאום היא עצרה אותי

״ליאו״ היא קראה לי, הסתובבתי אליה

היא קמה מהר מהמיטה, התקדמה לכיווני ועטפה אותי בחיבוקה

הכניסה אותי למקום האהוב עליי בזמן האחרון

חיזקתי את החיבוק ונתתי לעצמי למלא את הכתף שלה בדמעותיי

—————-

נקודת מבט אריאל

זה שבר אותי כי ידעתי שאם ליאו נותן לי לראות אותו בוכה המצב כנראה ממש נורא

נשארנו מחובקים למשך כמה דקות נעימות, נתתי לו להשתחרר מהחיבוק מתי שהוא מרגיש שהוא לא צריך יותר

ואם הוא רוצה שנעמוד כאן לנצח זה גם בסדר בשבילי

רק רציתי לקחת קצת מהכאב שלו וקיוויתי שאני עושה את זה עכשיו

״סליחה שאני נופל עלייך ככה״ הוא אמר כשהשתחרר
מהחיבוק ״אני.. אני לא..״

״היי זה בסדר״ שמתי את ידיי על לחייו במטרה להרגיע
אותו ״אתה ממש לא נופל עליי, אני שמחה שבאת לפה״

הוא הביט עמוק בעיניי ואמר ״הרגליים שליי פשוט הובילו אותי לפה ברגע שהיא הלכה.״

חיוך קטן עלה לי על הפנים