My safe place

פרק 27

נקודת מבט אריאל

דפיקה בדלת נשמעה ״כן?״

״היי״ ליאו סגר אחריו את הדלת

כבר שבוע שבכלל לא יצא לי לדבר איתו

האמת היא שלא ידעתי איך להתנהג לידו אחרי מה שקרה בנינו

חשבתי שעדיף שאתפוס קצת מרחק

״מה קורה?״ שאלתי כשהתקדם לכיווני

״בסדר״ הוא אמר בחיוך קטן ״רציתי להביא לך את זה״

הוא הושיט את ידו אלי, מחזיק במעטפה

״יש פה את כל הכסף ששילמת בשביל השעון״ הוא אמר ״סליחה שזה לקח כל כך הרבה זמן״

״הכל בסדר״ חייכתי בנימוס ״לא הייתי לחוצה לגבי זה״

הוא הנהן בהבנה

שררה בנינו שתיקה למשך כמה רגעים, זה הרגיש כאילו כל מה שקרה בזמן האחרון, כל ההתקדמות שהייתה בנינו בכלל לא קרתה

כאילו חזרנו להיות שני זרים

ושנאתי את זה

״תודה על מה שעשית אריאל״ הוא שבר את השתיקה ״אני לא יכול להסביר לך כמה אני מעריך את זה״

הנהנתי בחיוך מנומס ״אין על מה״

״טוב אז..״ הוא אמר ״אז ביי״

״ביי״ אמרתי כשיצא מהחדר

משאיר אותי לבד רק אני והמחשבות שלי

לא מפסיקה לחשוב על כמה הנשיקה הזאת הייתה טעות

היה לי באמת כיף איתו לפני זה, כשהוא רק התחיל לגור אצלנו, כשהוא התקשר אל ההורים שלי ושכנע אותם לחזור רק בשביל לשמח אותי

ואת אדם כמובן אבל עדיין

הוא עשה את זה גם בשבילי אני בטוחה בכך, הוא אמר לי את זה

אני לא מבינה איך יכול להיות שהוא לא מרגיש אותו הדבר

הרי זה ליאו

הוא לא עושה שום מחוות נחמדות לאף בת, אלא אם כן היא באמת חשובה לו

ובגלל זה קיוויתי ש..

תפסיקי אריאל

קול בראשי אמר לי

הוא לא מרגיש אותו הדבר, תשחררי.

שנאתי את הקול הזה בראשי

כי עמוק בפנים ידעתי שהוא צודק

---------

נקודת מבט ליאו

קמתי בבוקר עם משקולת על הלב

זה היום

ירדתי למטבח לקחת משהו קטן לפני שאצא לבית קברות

אדם ואריאל ישבו בשולחן במטבח

״היי״ אדם אמר ״איך אתה מרגיש אחי?״

״אני בסדר״ העלתי על עצמי חיוך מאולץ ושמתי לעצמי קורנפלקס בקערה

אדם מכיר אותי טוב מידי בשביל להבין שהחיוך מזוייף אבל הוא לא אמר משהו

ושמחתי על כך

כי אריאל הייתה שם

ולא רציתי שהיא תדע

היא לא יודעת שאבא שלי נפטר

כשסיפרתי לה על אבא שלי אמרתי לה שהוא בבית חולים, אני לא יודע למה בכלל שיקרתי לה

למרות שעמוק בפנים אני כן יודע

אסור לתת לאנשים לדעת עליך יותר מידי

או בכלל

אני לא יודע מה יש בה שגרם לי להיפתח בפנייה ולספר לה על דברים שקרו לי, על אבא שלי..

״הכל בסדר?״ היא כיווצה את גבותיה ״קרה משהו?״

״לא קרה כלום״ שיקרתי ״טוב יאללה אני צריך ללכת, ביי״

״ביי״ הם אמרו כשיצאתי מהבית

סגרתי את הדלת ולקחתי נשימה עמוקה

אני שונא את היום הזה

---------

נקודת מבט אריאל

״קרה לו משהו?״ שאלתי את אדם כשליאו הלך ״הוא לא נראה טוב״

״הוא..״ אדם נעצר

״מה?״ שאלתי

״בוא נגיד שזה יום קשה בשבילו״ הוא לא טרח לפרט

״למה?״ כיווצתי את גבותיי

ואז דאגה התחילה להציף אותי פתאום ״קרה משהו לאבא שלו?״

נזכרתי שליאו סיפר לי שאבא שלו בבית חולים, התחלתי לדאוג שאולי המצב שלו התדרדר

אדם הסתכל עליי מוזר

״מה?״ שאלתי לא מבינה ״למה אתה מסתכל עליי ככה?״

הוא לא אמר דבר, בלבול הציף את פניו

״אתה מפחיד אותי אדם״ אמרתי בדאגה ״מה המצב שלו התדרדר? זה העניין? ליאו סיפר לי שהוא בבית חולים..״

הוא נאנח והוריד את מבטו ״אריאל אבא של ליאו.. נפטר״

הלב שלי שקע

מה?

אני לא מאמינה

אני לא רוצה לחשוב בכלל כמה קשה לליאו יהיה עכשיו

ולמרות כל מה שקרה ביני לבינו כל מה שאני רוצה עכשיו זה ללכת אליו ולעטוף אותו בחיבוק ולא לעזוב אף פעם

בתקווה שזה יעזור גם אם זה רק בטיפה

לגמתי את רוקי בעצב ״מתי? היום או שזה כבר לפני כמה ימים?״

הוא לא אמר דבר

״למה אתה שותק אדם?״ כיווצתי את גבותיי

מה יש לו היום?

״הוא מת כשליאו היה בן 12 אריאל״ הוא ענה בכאב

מה?

לא יכול להיות ליאו אמר לי שהוא עדיין בבית חולים

״אני לא מבינה..״

״היום זה יום השנה שלו״ אדם אמר ״זאת השנה השישית״

לגמתי את רוקי מנסה לעכל את דבריו

אני לא מאמינה

ליאו איבד את אבא שלו בגיל 12

אני לא יכולה לדמיין בכלל כמה קשה זה היה לו

״אתה הולך לאזכרה?״ שאלתי

״כן״ הוא ענה ״אני יוצא עוד מעט״

״אני באה איתך״ קבעתי ועליתי למעלה במדרגות בשביל להתארגן

״אריאל אני לא חושב שזה רעיון טוב״ הוא עצר אותי ״זה יום קשה בשביל ליאו, הוא לא אוהב להיות ליד אנשים ביום הזה״

״אני רוצה לבוא אדם״ אמרתי ״אני יודעת שאתה חושב שאנחנו שונאים אחד את השניה או משהו כזה ושאני רק אעקוץ אותו היום אבל תאמין לי שזה לא ככה, אני רוצה להיות שם בשבילו היום״

הוא הביט במבט מוזר אבל אז אמר לאחר כמה רגעים ״אוקי, בסדר. עוד 10 דקות נצא תהיי מוכנה״

--------

נקודת מבט ליאו

דמעות מילאו את עיניי כשעמדתי ליד הקבר שלו

אני תמיד בא לפה מוקדם בבוקר לפני שכולם מגיעים כדי שאוכל לדבר איתו לבד

״היי אבא״ אמרתי בקול שבור

צמרמורות עברו בגופי

הדמעות חנקו את גרוני

״שנה שישית כבר״ חיוך עצוב עלה על פניי ״שנה שישית שאתה לא איתי יותר״

לא פיזית לפחות

כי בלב הוא תמיד איתי

״אני לא יודע מה להגיד אבא״ אמרתי בכאב ״אני מתגעגע אלייך״

הרגעים שלי איתו פה ליד הקבר הם הרגעים היחידים שבהם אני מרשה לעצמי להיות הכי חשוף שאפשר

מרשה לדמעות לזלוג במורד פניי אחרי שאני מחזיק אותם כל כך הרבה זמן

אני לא נותן למישהו אחר לראות אותי ככה

אני לא בוטח באף אחד ברמה כזאת

רק על אבא שלי

״הלוואי שהיית יכול להיות כאן איתי עכשיו אבא״ שמתי את ידי על הקבר שלו כדי להרגיש הכי קרוב אליו שאפשר

אבל זה עדיין לא היה מספיק

זה אף פעם לא יספיק

זה אף פעם לא ימלא את החור בליבי שנוצר ברגע שהלך לעולמו

״אני אוהב אותך״ לחשתי לו בעיניים אדומות

--------

ישבתי בספסל מחוץ לבית קברות מחכה לכמה אנשים שאמורים להגיע לאזכרה שלו

סבתא שלי עטפה אותי בחיבוק ״אני כאן איתך חמוד, אני פה״

״תודה סבתא״ חיזקתי את החיבוק

היא הייתה מבין האנשים היחידים שהיו שם בשבילי אחרי שאבא שלי נפטר

היא הייתה שם בשביל לנחם אותי ולדאוג לי כשאמא שלי לא מילאתה את התפקיד

ועל זה אני אף פעם לא אפסיק להודות לה

״השעון״ היא אמרה כשהשתחררנו מהחיבוק ״הוא עליך״

סבתא שלי ידעה כמה היה לי קשה לשים אותו עליי במהלך השנים

הנהנתי ״זה מה שאבא היה רוצה״

היא חייכה אליי חיוך עצוב ״אני בטוחה שהוא מאוד גאה בך חמוד, הוא פה תמיד. צופה בנו ושומר עלינו״

חייכתי אליה בעצב

פתאום מזווית העין ראיתי את אדם מתקדם לכיווני ולידו

אריאל?

מה היא עושה פה?

״היי״ אדם נתן לי חיבוק

״היי אחי״ אמרתי כשהשתחררתי מהחיבוק

״היי״ אריאל הסתכלה עליי בעצב

״היי״ השבתי חזרה

לא ידעתי איך להתנהג לידה כרגע, לא אחרי כל מה שקרה בנינו

ועכשיו שהיא פה ליד כל המשפחה שלי

לידו

אני לא יודע מה אני מרגיש לגבי זה

״סליחה אחי״ אדם אמר ״היא התעקשה לבוא״

״זה בסדר״ אמרתי, לא כעסתי על זה שהביא אותה

עם כמה שזה מפתיע אותי

״אני אלך להגיד שלום לכולם״ אדם כבר מכיר את כל המשפחה כי זאת לא הפעם הראשונה שהוא בא לאזכרה של אבא שלי

מאז שהוא מכיר אותי הוא בא כל שנה לאזכרה שלו כדי לתמוך בי

הייתי צריך את הנוכחות שלו לידי בימים הקשים האלו

הפנתי את מבטי חזרה אל אריאל

״אם זה לא מתאים שאני פה אז תגיד ואני אלך ישר״ היא
אמרה ״אני לא רוצה לגרום לך לאי נוחות, אני בסהכ הכל רוצה להיות פה בשבילך ביום הזה״

חיוך קטן ועצוב עלה על פניי ״תודה אריאל״

היא השיבה לי חזרה את אותו חיוך ועטפה אותי בחיבוק שלה

״אני כל כך מצטערת״ היא אמרה מבעד לחיבוק

חיזקתי את החיבוק, נלחמתי עם עצמי לא לתת לדמעות שמאיימות לפרוץ לרדת

דמעה זלגה במורד לחי מבלי שיכלתי לשלוט בזה

משהו בחיבוק שלה, בנוכחות שלה, במילים שלה פשוט גורם לי להיפתח בפנייה

הרגשתי שאנחנו עומדים מחובקים ככה כבר לפחות דקה אבל זה לא שינה לי

היה לי טוב בחיבוק הזה, רציתי להישאר בו לנצח

כי זה הרגיע קצת את כל הכאב שנצבר בתוכי כל כך הרבה זמן

השתחררתי מהחיבוק לבסוף ומיהרתי למחות את הדמעות מעיניי

אני לא מאמין שאשכרה היא ראתה אותי ככה

חשוף ופגיע

לקחתי נשימה עמוקה ואמרתי ״תודה, הייתי צריך את זה״

היא חייכה אליי בחיוך קטן וחמוד