נקודת מבט ליאו
חיכינו שאריאל תסיים להתקלח בשביל להתחיל לאכול מהסושי שההורים שלה הכינו
הם רצו שאצטרף לארוחה המשפחתית
זה היה חמוד מצידם
איכשהוא בבית הזה אני תמיד מרגיש יותר בבית מאשר בבית האמיתי שלי
הם עושים הכל כדי שארגיש שייך
הם הדבר הכי קרוב למשפחה בשבילי
ואני אהיה אסיר תודה להם על זה לנצח
״ליאו חמוד״ לילך אמא של אדם אמרה בזמן שחיכינו
לאריאל ״ההורים שלך יודעים שאתה כאן נכון? אני פשוט רוצה לוודא שהם לא דואגים לך סתם״
לגמתי את רוקי
״אמרתי לה״ שיקרתי ״אמא שלי יודעת שאני פה״
זה לא שהיא תדאג לי או משהו
ככה שהשקר שלי הוא שקר לבן
״ואבא שלך?״
לא ידעתי איך לענות על השאלה הזאת
העדפתי שכמה שפחות אנשים ידעו את האמת עליו
באתי לענות באיזה שקר מטומטם כשפתאום אריאל נכנסה למטבח ״הגעתי״ היא אמרה בשמחה
הרגשתי שאבן קטנה ירדה לי מהלב
היא התיישבה בשולחן והשיחה הוחלפה לנושא אחר
חוץ מכמה מילים לא השתתפתי בשיחה שהייתה במהלך הארוחה
כל מה שחשבתי עליו היה שאני צריך להתחיל למצוא מקום אחר לישון בו
אני לא יכול להישאר פה לנצח..
אבל מה שבטוח לבית שלי אני לא חוזר לא משנה מה
נקודת מבט אריאל
אחרי שסיימתי להתקלח ירדתי למטבח אמא ואבא אמרו שהם מכינים לנו ארוחת ערב משפחתית אחרי הרבה זמן שלא
שמחתי לראות את כל המשפחה יושבת מסביב לשולחן כמו משפחה אמיתית, כאילו זה קורה אצלנו כל יום
חיוך קטן עלה על פניי כשראיתי שגם ליאו יושב בשולחן
״הגעתי״ הודעתי בשמחה
״חיכינו לך״ אמא אמרה בחיוך ״בואי שבי״
״אומייגאד הכנתם לנו סושי?״ שאלתי בהתלהבות כשהתיישבתי בשולחן
״כמו שאת אוהבת״ אבא אמר בחיוך
-----------
נקודת מבט ליאו
עליתי למעלה באמצע הארוחה בתירוץ שאני עייף ואני רוצה קצת לנוח
האמת הייתה שלא יכלתי לשבת שם יותר
הרגשתי שאני מפריע לארוחה המשפחתית שלהם, לזמן שלהם ביחד
הרי אני לא אמור להיות פה בכלל
פתאום נפל לי האסימון בארוחה שאני לא יכול להישאר פה לנצח
זה לא הבית שלי לא משנה כמה הם נותנים לי את ההרגשה הזאת
זה לא יהיה פייר מצידי להישאר פה יותר מכמה ימים
אני לא יכול לתת לעצמי להפוך למטרד בשבילם
התחלתי לחשוב על כל הקרובים שלי שיכולים לארח אותי לכמה לילות
טוב להרבה מאוד לילות
כשלא עלה לי אף אחד בראש חוץ מסבתא שלי זה גרם לי להבין שאין לי אף אחד בחיים האלה
יש לי את אדם אבל חוץ מזה אין לי באמת חברים
כן בבית הספר יש אחלה של אנשים שכיף לי איתם אבל הם לא חברים שלי
לא באמת
הם לא מכירים אותי
הם לא יודעים דבר אחד עליי
ואני יכול להאשים בזה רק אותי
בגלל שאני לא נותן לעצמי להיפתח בפניי אנשים
ועכשיו אני צריך לשאת בתוצאות
--------
נקודת מבט אריאל
דפקתי על דלת חדרו של ליאו אחרי הארוחת ערב שההורים הכינו לנו
״כן?״ הוא אמר, פתחתי את הדלת
״היי״ הוא קם לישיבה מהמיטה כשראה אותי
״היי״ חייכתי אליו ואז ראיתי שמשהו עובר עליו ״הכל בסדר?״
״מה? כן״ הוא אמר ״למה שלא יהיה?״
״לא יודעת תגיד לי אתה״ אמרתי ״מה קרה?״
״כלום לא קרה״ הוא אמר בחיוך ״תפסיקי לדאוג הכל בסדר, מה רצית להגיד לי?״
נאנחתי והחלטתי לעזוב את זה
אם הוא רוצה לספר לי הוא יספר
״אני יכולה לשבת?״
״את לא צריכה לשאול אריאל״ הוא אמר ״ברור שאת יכולה״
״תודה״ התיישבתי לידו ״הייתי חייבת לדבר איתך רגע לבד״
לא יכלתי להוריד את החיוך המטופש שהיה לי מהפנים כשהבטתי בו ״אין לך מושג כמה מה שעשית שימח אותי ליאו״
מתחילת היום לא הייתה לי הזדמנות להיות איתו לבד
רק אני והוא
ככה שלא יכלתי להודות לו כמו שצריך
הייתי חייבת לבוא לפה ולהגיד לו תודה כמו שצריך
חיוך עלה על פניו ״אין לך מושג כמה זה משמח אותי״
תחושה נעימה הציפה את בטני
תחושה של פרפרים בבטן
״איך עשית את זה בכלל?״ הייתי חייבת לשמוע הכל ״ומתי בכלל התקשרת אליהם?״
״באותו יום שהחזרת לי את השעון הרגשתי שאני חייב לעשות משהו בשבילכם אחרי כל מה שאתם עשיתם בשבילי״
חיוכי התרחב
״ואז הבנתי שאני חייב להתקשר אל ההורים שלך״ הוא אמר ״אז התקשרתי אליהם והסברתי להם כמה זה חשוב לכם שהם יחזרו גם אם זה רק לכמה ימים, כמה זה חשוב לי שזה יקרה אחרי כל מה שעשיתם בשבילי וכשהם הבינו כמה אתם צריכים אותם הם קנו מייד כרטיס טיסה בשביל לראות אתכם״
״תודה ליאו״ אמרתי מהמקום הכי אמיתי שיש ״אני ממש מעריכה את זה״
לא הייתי משנה שום דבר שקרה היום
הכל היה פשוט מושלם
וזה לגמרי בזכותו
הוא חייך אליי חזרה והרגשתי שהלב שלי מתחיל להשתולל
משהו בזה הפחיד אותי מעט
בימים האחרונים אני מתחילה להרגיש דברים שאני לא צריכה להרגיש כלפי ליאו
כלפי החבר הכי טוב של אחי