נכנסתי אל מסעדת הבר מנסה להשתלט על הכעס והעצב שנכנסו בי
אני לא מאמין שאני צריך להיות במשמרת עכשיו אחרי מה שקרה
זה כזה לא זמן מתאים
אבל אין לי ברירה, אני צריך את הכסף הזה
״היי״ אריאל חייכה אליי חיוך קטן
״היי״ לא הצלחתי להשיב לה חיוך בחזרה
היא כיווצה את גבותיה ״הכל בסדר?״
הנהנתי בכאב כי לא הצלחתי להוציא משהו מהפה
הרגשתי שאם אתחיל לדבר דמעותיי יתחילו לזלוג ולא יכלתי לתת לזה לקרות
לא פה
לא מול כולם
״רוצה לדבר על זה?״ היא הבינה שקרה משהו
לא יכלתי להוציא מילים מהפה
הרגשתי שזה רק עניין של זמן עד שכל מי שפה יראה אותי מתפרק
הייתי חייב לצאת משם
אני אף פעם לא נותן לאנשים לראות אותי ככה חשוף ופגיע
״א.. אני חייב ל.. ללכת רגע״ יצאתי מהר מהבר
התעלמתי מהקריאה שלה בשמי
תנשום ליאו תנשום
לקחתי נשימה עמוקה והכרחתי את עצמי להתעשת על עצמי
אני חייב לחזור אל הבר, אסור לי לצאת באמצע משמרת
כשנכנסתי חזרה אל מאחורי הבר אריאל שאלה בדאגה ״מה קרה?״
״כלום״ שיקרתי ״הכל בסדר״
כמו תמיד לא מיהרתי להיפתח בפניי אנשים ולספר להם את האמת
על איך שאני מרגיש
״אתה יודע שאתה יכול לספר לי נכון?״ היא הניחה את ידה על ידי כתמיכה, מעבירה בי זרמים נעימים
זה היה מוזר
״אני יודעת שהקשר שלנו הוא..״ היא עצרה לחשוב איך להשלים את המשפט ״טוב, מאוד מוזר ורוב הזמן אנחנו בכלל מתעבים אחד את השנייה אבל אני בכל זאת פה, אם אתה מרגיש בנוח לספר לי משהו, כל דבר. אני יותר מאשמח להקשיב ולעזור במה שיכולה״
לא ידעתי איך להגיב לזה
בשנים האחרונות אף אחת לא הראתה דאגה כלפיי, לא נתנה לי את ההרגשה שבאמת אכפת לה ממני ושהיא רוצה לשמוע מה עובר עליי
אפילו לא אמא שלי
עם כמה שזה מגוחך
ודווקא מכולן אריאל היא זאת שאומרת את המילים האלו?
עד לא ממזמן היא הייתה סתם האחות הקטנה והמעצבנת של אדם שלא מפסיקה להטריף אותי מרוב שהיא כל כך מציקה
ועכשיו..
זה מרגיש כאילו שמשהו בה השתנה פתאום
או שהיא לא השתנתה בכלל וזה פשוט אני זה שלא הכיר אותה באמת קודם.
״תודה״ התכוונתי לזה
זה היה מוזר לי לשמוע אותה אומרת את זה ולראות שהיא באמת מתכוונת לזה אבל זאת הייתה הרגשה טובה
להרגיש שלמישהו אכפת ממך
״על מה?״ היא אמרה ״אני לא עשיתי כלום״
חיוך קטן עלה על פניי ״עשית״
היא הביטה בי בשאלה עם חיוך קטן על הפנים שלה
---------
נקודת מבט אריאל
שמתי לב שקרה לליאו משהו ברגע שהוא הגיע למשמרת
אבל לא רציתי ללחוץ עליו
אם הוא ירגיש בנוח לספר לי אז הוא יספר
ואם לא אז זה לא ענייני
כאב לי רק לראות אותו ככה, המבט בעיניו היה..
מרוסק
סיימנו את המשמרת לאחר כמה שעות, יצאנו מהבר
עצרתי לרגע ואז אמרתי ״רוצה.. רוצה שנחזור יחד?״
כן הפתעתי גם את עצמי
במשמרות הקודמות שהיו לנו היו צריכים לשכנע אותי בשביל שאסכים שנחזור יחד
ועכשיו אני זאת שמציעה לו
״אני אשמח״ חיוך קטן הופיע על פניו
חייכתי חזרה והתחלנו ללכת יחד
הוא לקח נשימה עמוקה והרגשתי שהוא עומד לדבר איתי על משהו שקשה לו לפתוח
אז חיכיתי בשקט עד שירגיש בנוח לספר
״לפני המשמרת״ הוא התחיל לספר ״גיליתי שאמא שלי מכרה את השעון שקיבלתי מאבא שלי״
הרמתי את מבטי אליו
הוא לגם את רוקו בכאב ״זה לא.. זה לא סתם שעון, כשאבא שלי נתן לי אותו הוא אמר שזה שעון שעובר כבר כמה דורות במשפחה שלנו״
עכישו אני זאת שלגמתי את רוקי בכאב
״הבטחתי לו שאני אשמור עליו, על השעון.״ הוא היה שקוע בעצב שלו ולא יכל להרים את מבטו אליי ״לא הצלחתי לעשות את זה״
״ליאו..״ אמרתי בעצב ״זאת לא אשמתך״
הוא היה צריך לדעת את זה
הוא הרים את מבטי אליי ״אני אכזבתי אותו״ הוא אמר בקול שבור
כאב לי לשמוע את זה
״נראה שכל מה שאני עושה זה לאכזב אותו מהיום שהוא נ..״ הוא נעצר פתאום
כיווצתי את גבותיי
הוא שתק לכמה רגעים ואמר ״מאז שהוא נכנס לבית חולים״
הלב שלי שקע
מה?
״בגלל זה השעון כל כך חשוב לי״ הוא אמר ״הוא נתן לי את השעון כש.. כשגילינו שיש לו סרטן״
לאבא של ליאו יש סרטן?
לא היה לי שמץ של מושג
״הוא נתן לי אותו בתקופה הכי גרועה של החיים שלו״ הוא אמר בקול שבור ״הוא סמך עליי שאני אשמור עליו״
ליבי נקרע למשמע דבריו
הוא מאשים את עצמו בזה
בזה שאמא שלו מכרה את השעון שאבא שלו הביא לו
אלוהים הדברים שאמרתי לו באותו היום
אני השוותי בינו לבין אמא שלו
איך יכלתי?
הוא בחיים לא היה עושה דבר כזה
״אני לא יכול איתה יותר״ היה נראה כאילו הוא עומד לתת לדמעות בעיניו שמאיימות לפרוץ לזלוג
אבל הוא נלחם בזה ולא נתן לעצמו להתפרק לידי
הוא לא נותן לאף אחד לראות אותו במצב כזה
זה ליאו
התקרבתי אליו ״אני כל כך מצטערת ליאו״
המבט בעיניו שבר אותי
ואז עשיתי משהו שחשבתי שבחיים לא אעשה
עטפתי אותו בחיבוקי
ועם כמה שזה מפתיע זה הרגיש הדבר הכי נכון שיכלתי לעשות
הוא חיזק את החיבוק בכאב
וככה נשארנו למשך כמה רגעים נעימים עד שהרגשתי שהוא לא צריך יותר