היומן שלי

חצי שנה

מה עברה כבר חצי שנה?
חצי שנה של הכחשה
של כאב והדחקה
שישה חודשים מלאים ב׳הכל טוב׳ ו׳הוא זה שהפסיד פה׳
זמן כל כך קצר וכל כך ארוך בו זמנית
הרגיש לי כמו נצח
כשכולם כבר חושבים שעברתי את זה
כשכולם רואים שהמשכתי הלאה
אחרים מתחילים מפתחים שיחות
ואני אומרת לא כי הוא עדיין במחשבות
מדברת עליו כאילו כלום
אבל בלילה בוכה, מתפללת לא לקום

מדהים איך הזמן ״עושה את שלו״
להתחיל מהתחלה בשניה זה קלי קלות
הרי שיחה אחת עם הבנות אמורה לפתור את הכל
ככה הן חושבות
ואחרי היום המקולל לא מדברים עליו בכלל
כי ככה בפוף זה נעלם
הרגשות
המחשבות
הזכרונות

ככה בלחיצה קטנה על הלב
השברים מתאחדים
הסדקים מחלימים
דימומים מפסיקים

מעניין איך הוא עכשיו
מה הוא מרגיש
הוא חושב עליי גם בכזאת מהירות
אם אני גם צפה לו במחשבות
מופיעה סתם פתאום בחלומות
בטח רק לי קשה
הוא בטח כבר המשיך האלה
למרות שאיתי כולם מתחילים
והוא לא ימצא אחת כמוני בחיים
הוא יודע שעשה טעות
אבל למה...למה הוא לא חזר
אמר ביי בכה קצת וזהו.. נגמר..

ואני שוכבת במיטה מדמיינת ונזכרת במה שהיה
איך נפלתי לזה כמו סתומה
איך לא ראיתי שהוא סתם ילד חסר רגשות
בנאדם מטומטם שוויתר בקלות

וכל זה מכמה? שלושה חודשים? שחודש העברנו בריבים מפגרים על למה אתה לא כותב לי ראשון? למה עכשיו את הולכת לישון?

במחשבה שניה הגיוני שנפרדנו
כשצעקנו ורבנו הכל הרגיש סתם
הכל הרגיש שדי, כבר נגמר ה׳מושלם׳

אבל הלב עוד לא שלם
חצי שנה של סבל ועוד כואב ומדמם
רק רוצה לקוות שזה יגמר
שאמשיך בשלי ומתישהו זה יעלם.