חודש אוקטובר התחיל בגשם דוקרני וקפוא. השמש שקעה מוקדם יותר, והמסדרונות הוארו על ידי לפידים שריצדו באור כתמתם. וכאילו מזג האוויר לא היה סיבה מספקת לחוש דיכאון נוראי, חברי קבוצת הקווידיץ' הצעירים של סלית'רין קיבלו חדשות מרות ביותר.
אחרי זמן המתנה ממושך, לי ג'ורדן תלה סוף סוף את רשימת השמות של קבוצת הקווידיץ' החדשה. אלבוס קרא אותה ביחד עם צ'ריטי, ריצ'רד וסקורפיו בבוקר קר במיוחד. הוא בדק ברשימה של השחקנים הקבועים. אף אחד מקבוצת הצעירים לא התקבל.
הוא קרא את הרשימה שוב ושוב, ועם כל פעם, העלבון והכעס שעלו בו רק התגברו. הוא לא האמין שג'ורדן עשה את זה. אחרי כל האימונים הקשים שעברו והמאמץ שהשקיעו, ככה הוא מתכוון להתייחס אליהם?
"אני לא מבין איך הראש של הבחור הזה עובד!" קרא בתסכול כשהתיישבו ליד השולחן בארוחת הבוקר, "כלומר, איך זה הגיוני? אנחנו לא פחות טובים מהם, ובניגוד אליהם, אנחנו גם לא בעייתיים. איך הוא היה יכול לבחור בהם ולא בנו?"
"הם בכל זאת בגיל שלו", אמר סקורפיו, "ויש להם יותר ניסיון מכם, למרות שנה שעברה".
"טוב, ברור שאתה מגן עליו", אמר ריצ'רד, שהיה עצבני לא פחות, "לא היית רוצה להעליב את החבר שלך, נכון?"
פניו של סקורפיו האדימו. "אתה מוכן-" התחיל בכעס, אבל אלבוס עצר את שניהם, עייף לפתע.
"די. אין טעם להתווכח על זה. לא התקבלנו וזהו".
ובזה הסתיים הדבר. האימון הראשון של קבוצת המחליפים נקבע שבוע לאחר מכן, וזה אפילו לא היה אימון אמיתי. ג'ורדן נתן להם כמה תרגילים, ואחרי שעפו מסביב למגרש במשך כחצי שעה, עצר אותם והורה להם להתאסף. הוא התחיל לתת להם הערות לדברים שעליהם לשפר, ואז – להפתעת כולם – התחיל לדבר על ההיגיון שהוביל אותו לבחור בקבוצת הבוגרים לתפקיד השחקנים הפותחים. הוא הסביר להם שלשחקנים הבוגרים יש פחות שנים להיות בהוגוורס, ובגלל שהראו לו שהם רוצים לפתוח דף חדש, החליט לתת להם עוד הזדמנות.
"אני מתאר לעצמי שאתם מאוכזבים", אמר לסיום, "אבל תתעודדו – השחקנים הצעירים מהקבוצות של הפלפאף ורייבנקלו בכלל לא שיחקו רוב שנה שעברה. קיבלתם הזדמנות שרוב תלמידי השנה הראשונה לא מקבלים, ועכשיו הגיע הזמן לתת מקום לשחקנים אחרים. קיבלתי אתכם בתור שחקנים מחליפים כי ידעתי שאני יכול לסמוך עליכם, אז תפסיקו להתמרמר ותתחילו לעבוד. השנה, ננצח בגביע, ואתם עומדים להיות חלק מזה. משוחררים".
אבל למרות הנאום של ג'ורדן, השחקנים לא התעודדו. היה קשה לעבור מתפקיד של שחקנים קבועים בקבוצה, לתפקיד של שחקנים שיש להם פחות אימונים ולא ישחקו בכלל ברוב המשחקים.
"לפחות הוא לא עומד להעביד אותנו קשה כמו את הקבוצה הפותחת", אמר אלבוס בסוף האימון, "למרות ששנה שעברה הוא העביד אותנו קשה גם כשהיינו שחקנים מחליפים".
"כן, כנראה", אמר ריצ'רד, מדוכדך, "בשבילי זה לא משנה, הרי לא שיחקתי בכל מקרה, ואני כנראה גם לא אשחק".
"היי, אל תגיד את זה", אמר אלבוס, "אני בטוח שתשחק יום אחד, כשג'ורדן בו יסיים את הלימודים אולי".
"חה חה".
היה מוזר לא להתעסק בקווידיץ' כל הזמן, אבל למרות שהיה עצוב מזה בהתחלה, אלבוס גילה שיש לו הרבה יותר זמן פנוי, מה שהיה די נחמד. היה לו הרבה יותר זמן לשקוד על השיעורים שלו, וגם ללמוד כשפים חדשים.
בבוקר גשום אחד, פרופסור איוונסון ביקשה מאלבוס להישאר אחרי השיעור.
הוא ניגש אליה ונעמד ליד שולחנה, מהוסס מעט. "הכול בסדר?"
היא חייכה קלות. "למה שלא יהיה?"
"לא יודע, מזמן לא אמרת לי להישאר אחרי השיעור".
"נכון, אבל רק התחלנו את השנה", השיבה, "חוץ מזה, לא קראתי לך סתם. רציתי לדבר איתך על מה שקרה שנה שעברה".
אלבוס לא הבין. "איזה דבר?"
"התקרית במשחק הקווידיץ'".
הוא השפיל את עיניו. "אה".
פרופסור איוונסון נשענה קדימה, סנטרה שעון על ידיה. "אחרי הרבה מחשבה על הנושא, הבנתי שגם לי הייתה אחריות במה שקרה במשחק ההוא. אני זו שפתחה בפניך את האפשרות ללמוד לחשים שלא נמצאים בתכנית הלימודים, וזה מה שהוביל אותך לספר הלחשים ההוא".
אלבוס בהה בנעליו. לחייו להטו מבושה כשחשב על הרגע הזה. שנה שעברה היה אחוז חרדה כל כך מפני אוכל המוות, שהחרדה הפכה לפרנויה, והוא שכנע את עצמו שהדרך היחידה בה יוכל להגן על עצמו היא ללמוד לחשי הגנה, למרות שהיו הרבה מעבר לרמתו. כאשר ניסה להשתמש באחד מהלחשים הללו בזמן משחק קווידיץ', נפל מהמטאטא שלו, ולא רק שגרם לתבוסת הקבוצה, אלא גם סיכן את חייהם של כל הסובבים אותו. הוא חשב על היום הזה הרבה. הוא עדיין לא האמין שעשה מעשה טיפשי ומסוכן כל כך.
פרופסור איוונסון כחכחה בגרונה, מנערת אותו ממחשבותיו. "בכל מקרה, בחנתי אותך הרבה במהלך החודש האחרון. אתה שקט יותר בשיעורים, מהורהר יותר. אתה לא תמיד אומר את התשובות, למרות שברור שאתה יודע אותן. למה זה?"
"אני..." אלבוס בלע רוק. "אני מנסה לא להיות יהיר, פרופסור".
היא הרימה את גבותיה. "באמת? ואיך זה עובד לך?"
הוא חייך חצי חיוך. "די טוב, למען האמת. אוי, שיט".
היא צחקה, אולם אז פניה הרצינו. היא פתחה את שידת המגירות שלה והוציאה משם משהו.
"מר פוטר, יש כאלה שיגידו שאסור לנהוג בידע בפזיזות, ושיש לשמור ולגונן עליו", אמרה, "אני חולקת על התפיסה הזאת. אני טוענת שידע צריך להיקלט ולהתעכל כמה שיותר מוקדם. ידע הוא כוח, ויותר מזה, ידע מספק הגנה. ולכן אני אומרת – העשר את עולמך. קרא כמה שיותר ספרים, צא וחקור את העולם ואת יצוריו. למד כמה שיותר, עד שתדע מספיק כדי להתמודד עם כל דבר שהעולם יבחר לשלוח בדרכך. אני יודעת שזה נשמע כמו הרבה לעשות, אבל זה יכול להתחיל במעט מאוד. ובגלל זה אני רוצה לתת לך... את זה".
ובמילים אלה, פרופסור איוונסון הניחה ספר על השידה והחליקה אותו לכיוונו. זה היה ספר בגודל בינוני בעל כריכה אדומה קטיפתית, ונכתב עליו באותיות ירוקות נוצצות, 'ספר הכשף לאלה המחפשים מעבר'.
אלבוס הרים את הספר והביט אל פרופסור איוונסון.
"מה זה, פרופסור?"
היא נשענה לאחור בכיסאה. "זה, מר פוטר, הספר החשוב ביותר שתקרא. בספר זה נמצאים אינספור לחשים, שיקויים, פרטי היסטוריה וחיות קסומות. הספר נראה דק יחסית למידע שהוא מציע, אבל למעשה, הוא מכיל מאגר ידע עצום. המידע על הדפים מתחלף ברגע שמסיימים לקרוא אותו, ואז הספר מציג בפניך נושא חדש. אפשר לחזור לאחור אם רוצים, אבל כנראה שלא תרצה, כי יש פה כל כך הרבה דברים, שייקחו לך שנים לקרוא את כולם – וגם אז כנראה לא תצליח להגיע לכל פרט ופרט".
אלבוס העביר את ידו על הכריכה. צמרמורת של התרגשות עברה בו. הוא לא האמין שפרופסור איוונסון באמת נתנה לו מתנה כל כך מופלאה.
"אבל, פרופסור..." התחיל. הוא לא היה בטוח מה לומר. "למה את נותנת לי את הספר הזה? למה את לא משאירה אותו אצלך?"
"משתי סיבות", השיבה, "ראשית, קראתי אותו אלפי פעמים, ואני זוכרת את רובו. שנית, אני מאמינה שידע צריך לעבור לאלה שמחפשים אותו, ומעולם לא פגשתי תלמיד שכל כך להוט ללמוד כמוך, מר פוטר. אתה ילד מבריק, ואני רוצה להניח לך להתפתח. אחרי התקרית, אני בטוחה שתדע להבדיל מה נמצא בטווח יכולותיך ומה לא, הלא כן?"
אלבוס הביט בעיניה הירוקות, הבוחנות, והנהן. הוא הרגיש שלחייו מסמיקות, אבל הפעם מרוב שמחה. ולמרות זאת, הוא עדיין לא הצליח לקלוט שהיא באמת נותנת לו את זה.
"את- את בטוחה, פרופסור איוונסון?"
היא חייכה אליו.. "בטוחה במאה אחוזים. פשוט... חשוב על זה כמתנת חג מולד מוקדמת".
וזה סיכם את העניין. אלבוס לא עמד להמשיך להתווכח. הוא הודה לה מעומק ליבו ורץ משם, הספר חבוק בין זרועותיו. הוא בילה את כל אחר הצהריים בחדר המועדון, מכורבל על הספה ליד החלון, וקורא.
"זה פשוט מדהים!" אמר בבוקר יום המחרת, "יש בספר הזה כל כך הרבה מידע מעניין שלא מלמדים בשיעורים".
"מידע מהסוג שגורם לך לעוף מהבית ספר?" שאל סקורפיו.
אלבוס העיף בו מבט וגיחך. "סקורפיו, איזו מין צורת חשיבה רייבנקלואית זאת?"
"זו לא צורת מחשבה רייבנקלואית, זו צורת מחשבה של מישהו עם טיפה שכל בראש".
ריצ'רד פתח את פיו כדי לומר משהו, אבל סקורפיו קטע אותו לפני שהספיק. "אף מילה".
"אתה מנסה להשתיק אותי?!" ריצ'רד תקע את מזלגו בטוסט שלו והרים אותו למעלה. "אני שליט ארוחת הבוקר העליון! אף אחד לא יגיד לי לשתוק".
"אני רואה שהתעוררת במצב רוח תיאטרלי", אמר סקורפיו, "עכשיו, בחזרה לנושא. אלבוס, אתה לא חושב שזה קצת מוזר שפרופסור איוונסון ממשיכה לתת לך חומר שלא קשור ללימודים?"
"זה לא מוזר, זה נחמד", אמר אלבוס, "היא רוצה לקדם אותי".
"כן, אבל הספר הזה נשמע די יקר ערך", אמר סקורפיו, "למה שהיא תיתן אותו לילד בן אחת עשרה?"
"לא יודע, כי היא רוצה שאני אלמד! איזו סיבה כבר יכולה להיות לה?"
צ'ריטי נגסה בטוסט שלה. "אולי היא גנבה אותו, והיא מנסה להחביא אותו אצלך".
סקורפיו הצביעה עליה. "בדיוק!"
אלבוס כבר התחיל להתעצבן. "מה אתם מנסים להגיד, בדיוק? אתם אומרים שפרופסור איוונסון מנסה להפליל אותי בגניבה של ספר?"
"לא", אמר סקורפיו, "אני חושב שהיא נותנת לך דברים כי היא חושבת שזה יעזור לך, אבל זה לא באמת יעזור. לדעתי כדאי לך להחזיר לה אותו".
אלבוס שילב את זרועותיו, מרגיש עקשן פתאום. "אין מצב. למה שאני אעשה את זה? זו הייתה מתנה, להחזיר אותה יהיה לא מנומס. חוץ מזה, זה לא שאני עומד לפגוע במישהו".
סקורפיו נעץ בו מבט במשך רגע ארוך, ואז אמר בקול שקט, "ומה לגבי מה שקרה שנה שעברה?"
השתררה דממה. לפתע כולם התעניינו מאוד בצלחות שלהם. אלבוס הרגיש רצף מהיר של רגשות – כעס, אשמה, פחד, חרטה ובושה. לרגע הרגיש מוצף לחלוטין, אבל אז עצר ולקח נשימה עמוקה.
"זה לא אותו הדבר", אמר לבסוף, "כשפרופסור איוונסון נתנה לי את ספר הלחשים בתחילת שנה שעברה, היא מחקה ממנו את כל הלחשים שלא התאימו לי. היא לא נתנה לי את הספר האסור ההוא, לקחתי אותו בעצמי. אתם יודעים את זה – עזרתם לי לגנוב אותו. חוץ מזה, היא אמרה שהיא חושבת שהתבגרתי, ושזה יכול להועיל לי. ואני מסכים איתה. יש בו דברים שממש יכולים... לעזור".
ריצ'רד היה הראשון שהגיב. "לעזור במה?"
אלבוס שתק לרגע.
"אני לא בטוח", אמר לבסוף, "אבל זה יוכל לעזור במשהו. אני פשוט מרגיש את זה"..
"טוב", אמר ריצ'רד, "אם אתה עד כדי כך בטוח, אני מאמין לך. רק אל תתחיל תגזים ותתחיל להתחרפן שוב".
"אני לא". אלבוס הביט אל סקורפיו. "אני מבטיח".
סקורפיו שתק לרגע ולא נראה משוכנע. לבסוף נאנח ואמר, "נו, טוב, בסדר. אז אם אתה עומד לשמור את הספר הזה, אתה יכול לפחות להסביר לנו מה מעניין בו כל כך?"
אלבוס חייך, ההתלהבות שוב מציפה אותו. "בטח! זה ספר מדהים, באמת. יש לי כל כך הרבה דברים מטורפים להראות לכם...."
***************
היי!
אני מעלה את הפאנפיק הזה גם לפייסבוק, ומשום מה שכחתי להעלות את הפרק השלישי לכאן, אז כן, קיבלתם שני פרקים במכה - מי שזה לא יהיה שקורא את זה :-)
יום טוב :-)
YOU ARE READING
מתעוררים לחיים - פאנפיקים
Fanfictionפאנפיקים (ספרות מעריצים) נועדו לתת למעריצים להמשיך את הערצתם והערכתם ליצירה בדיונית כלשהי ואת אהבתן כלפי הדמויות של אותה יצירה. בפאנפיקים שאכתוב כאן אעשה בדיוק את זה. למה? כי למה לא.
