פרק 11 - מתיחוּת ומתיחוֹת

144 9 8
                                    




לפעמים היה קל לשכוח שיש דברים חוץ מקווידיץ' ולימודים וירידות על גריפינדורים. אלבוס שלח למשפחתו מכתב פעם בשבוע, אבל מלבד זאת לא הייתה לו אינטראקציה עם בני משפחתו. אולם, שבוע לאחר אימון הקווידיץ', הוא נגרר לשיחה על ידי ג'יימס.
ג'יימס ואלבוס לא דיברו כל כך. ג'יימס אמנם לא התעלם מאלבוס, כמו רוז, אבל הוא גם לא עשה מאמצים מיוחדים לדבר אתו. מצד שני, הוא אף פעם לא עשה מאמצים מיוחדים לדבר אתו, אז זה לא היה מפתיע. אבל באותו בוקר כשאלבוס יצא מחדר המועדון של סלית'רין, ג'יימס חיכה לו שם – יד אחת דופקת על רגלו בקצב והשנייה מקפיצה את שרביטו. "היי, אח קטן", אמר בחיוך, "אתה עסוק? יופי. אנחנו צריכים לדבר".
"לא נתת לי לענות בכלל", אמר אלבוס, עצבני מיד, "ואני כן עסוק. אני צריך ללכת לספריה כדי לתקן דברים בעבודה לשיקויים".
ג'יימס נאנח בקול. "אוי, לפעמים אני שוכח שאתה חנון גמור. זה ייקח רק דקה ממילא. בוא".
וכיוון שאלבוס הכיר אותו וידע שוויכוחים נוספים כנראה יובילו לקרב עטלפי נזלת – בסגנון של אמם– הוא נאנח וגרר רגליים בעקבות ג'יימס.
"אז", אמר ג'יימס, "כמה דברים. אחד, שמעתי שהצטרפת לקבוצת הקווידיץ' של סלית'רין".
"כן", אמר אלבוס, מרגיש פתאום גבוה יותר, "נכון".
"כן. בתור מחליף".
הוא מיד הוריד את כתפיו במגננה. "אז?"
"בהצלחה. הקבוצה של גריפינדור ממש טובה השנה. גם אם יצא לך לשחק, אני לא חושב שיש לך סיכוי".
"אה, וואו. תודה".
"על לא דבר. עכשיו, לעניין הבא – אתה ורוז חייבים להפסיק עם הקטע הטיפשי הזה".
"מה?" אלבוס נטש את הבעתו הזועפת מההפתעה, "איך אתה יודע על זה?"
"זה ברור", אמר ג'יימס, "היא די מתעלמת ממך".
"טוב, כן", אמר אלבוס, נמנע מלהביט באחיו, "זה די העניין. וזו הסיבה שאני לא כול להפסיק עם זה – כי זו לא אשמתי. יש לה חברים חדשים ומגניבים עכשיו, ולדבר עם סלית'רין זה כנראה יותר מדי בשבילם".
"וואו, תרגיע עם המרירות, אחי, אתה נשמע מרושע", אמר ג'יימס, מחייך, "נכון, כמעט כל מי שהיה בסלית'רין הפך להיות קוסם אפל בהמשך, אבל זה לא חייב לחול עליך".
"אה", אלבוס הופתע, "תודה".
"חוץ מזה, אתה לא תהיה נבל מוצלח", המשיך ג'יימס, "תהיה עסוק מדי בלשאול שאלות מטופשות, כמו, 'אבל למה אנחנו הורגים את הבן אדם הזה? ולמה אנחנו לובשים גלימות? ולמה לכולנו יש אייליינר?"
"אוי, שתוק", רטן אלבוס.
ג'יימס צחק. "בכל מקרה, אני חושב שרוז תתנער מזה בקרוב. בשנה הראשונה כולם ממש מושפעים, ואז אתה מבין שהשטויות האלו לא באמת משנות. ואז מפסיק להיות לך אכפת".
"הא? ממתי לך היה אי פעם אכפת?"
"לכולם אכפת", אמר ג'יימס, "אבל בזמן האחרון קרה לי משהו, והבנתי שהדבר החשוב באמת הוא להישאר עם האנשים שאכפת להם יותר ממך מאשר ממה שחושבים עליהם".
"אה", אמר אלבוס, מעט מבולבל. "אוקי".
"דבר אחד אחרון. אתה בסדר?"
אלבוס בהה בו, מופתע עוד יותר מכפי שהיה מקודם. "מה?"
"אתה בסדר? אתה מסתדר פה?"
העובדה שאחיו באמת התעניין בשלומו הייתה כל כך משונה שאלבוס אפילו לא התעכב עליה. הוא רק אמר, "אמ, כן, אני בסדר. יש קצת בריונים, אבל אני מסתדר גם איתם. ומסדר אותם".
"אה! כמו שצריך", אמר ג'יימס, "היי, אם תצטרך עזרה בלהפציץ למישהו את המיטה באבקת גירוד זוהרת, אתה יודע למי ללכת".
"כן", אמר אלבוס, אחוז צמרמורת, "בהחלט".
ג'יימס גיחך והתחיל ללכת. ברגע האחרון אלבוס נזכר במשהו וקרא, "היי, ג'יימס?"
אחיו נעצר והביט לאחור. "כן?"
"מה גרם לך להבין את זה? אתה יודע- לגבי האכפתיות וכל זה".
"אה", ג'יימס חייך, "אתה יודע – אחי הקטן שובץ לסלית'רין, זה הכול".
ולפני שאלבוס הספיק להגיב הוא קרא, "נתראה, לוזר!" ורץ לכיוון חדר האוכל.

מתעוררים לחיים - פאנפיקיםWhere stories live. Discover now