פרק 12 - מעידות

106 10 0
                                    

בשבוע הבא אלבוס ניסה לדבר עם רוז לבדה שוב ושוב, אבל בכל פעם קרה משהו אחר שמנע ממנו לעשות זאת. רוב הזמן זה היה בגלל שהייתה מוקפת בחבריה, אך הייתה פעם אחת שבה סקורפיו הסיח את דעתו, או פעם אחת שבה פרופסור איוונסון עצרה אותו כדי לדבר איתו על העבודה שלו בשיקויים.
"זה בלתי אפשרי!" אמר בפעם החמישית, "איך אפשר לדבר עם ילדה שאף פעם לא לבד?"
"פשוט", אמר ריצ'רד, "מפתים אותה בתירוץ לא אמתי ואז מונעים ממנה ללכת".
"זה נשמע ממש קריפי. אני לא עושה את זה".
"אתה יכול פשוט לצרוח עליה-'דברי איתי עכשיו!' " אמר סקורפיו.
"נו, באמת", אמר אלבוס על רקע הצחוק של חבריו, "אתם לא עוזרים".
"אתה יכול לשלוח לה פתק אנונימי", אמרה צ'ריטי, "שיגרום לה לחשוב שיש לה מעריץ סודי, ואז היא תיפגש איתך".
"וואו", אמר ריצ'רד, "רעיון טוב. היי, זה היה הרעיון שלי!"
"חוץ מהקטע של 'למנוע ממנה ללכת'", אמר אלבוס. הוא הרהר לרגע. רוז לא טיפשה. היא לא תתפתה להיפגש עם מישהו לבד בקלות. אך בעצם, זו רוז הישנה. את רוז החדשה בהחלט אפשר לפתות עם הבטחות למעריץ סודי.
מצד שני, הרעיון כולו היה קריפי לגמרי, וסביר להניח שכשתגלה שהמעריץ הסודי הוא בן דודה, היא תתעצבן ולא תסכים לדבר איתו.
אבל כשחושבים על זה, איזו עוד ברירה הייתה לו?
אני לא איזה יצור, חשב בדרכו לשיעור שיקויים, אני לא. והפיתרון הזה הוא ממש קריפי.
היו לו שתי תכניות חוץ מזאת – להרחיק מרוז את חבריה (איכשהו), או לחכות עד חג המולד, לארוחת החג המשפחתית. למרות שאולי היא תישאר עם חבריה בהוגוורטס. מי יודע?
הוא הגיע למרתפים קצת מוקדם ולכן זכה לראות את תלמידי השנה השישית יוצאים מהשיעור. אלו היו סלית'רין וגריפינדור, ולכולם היו נקודות סגולות על הפנים. אלבוס חיכה שילכו ונכנס.
כיתת השיקויים הייתה מטונפת בחומר סגול שהגיע לרצפה, לקירות ולתקרה. פרופסור איוונסון עמדה במרכז החדר עם דלי מלא במים אדמדמים. היא הניפה את שרביטה וחמש מטליות עפו מארון הציוד, טבלו את עצמן במים שבדלי והתחילו לקרצף את החדר.
"שלום, מר פוטר", אמרה. היא הסירה את משקפיה ועיסתה את הנקודה בין שתי עיניה.
"מה קרה פה, פרופסור?" שאל.
"אוי, היריבות המטופשת בין גריפינדור וסלית'רין ממשיכה. היום אחד מהתלמידים חיבל בשיקוי של מישהו אחר וגרם לו להתפוצץ. הטלתי עליו ריתוק, כמובן, אבל עכשיו התלמידים מכוסים בנקודות סגולות. מזלו של התלמיד הזה שהנקודות לא הגיעו אליי, אחרת הייתי עושה לו משהו גרוע מריתוק".
אלבוס לא ידע אם היא מתבדחת או לא, אבל לא הייתה לו הזדמנות להעמיק בנושא כי פרופסור איוונסון נאנחה ארוכות ואז שאלה, "שחררו אתכם מוקדם היום?"
"סיימתי את המשימה לפני כולם, אז פרופסור פליטוויק אמר לי ללכת לספריה ולהשאיל ספר שנקרא '1,000 לחשים שכדאי לדעת'. למדתי כמה לפני שבאתי לכאן".
פרוספור איוונסון נעצה בו את עיניה הגדולות. "מעניין מאוד. כמה זמן נמשך השיעור?"
"זה היה שיעור כפול. למדתי בספרייה במשך שעה ואז באתי לפה".
"המ. האם תוכל להדגים לי את מה שלמדת מהספר?"
"אוקי". אלבוס פשט את חלוקו, הניח אותו על שולחן שהמטליות סיימו לקרצף ושלף את שרביטו.
"אוקי, קודם כל, יש את הלחש שלמדנו בכיתה. זה היה כישוף שגורם לדברים להתקפל". הוא סובב את שרביטו, הצביע על החלוק, התרכז ואמר, "פוֹליוֹ!"
החלוק התיישר, התקפל ונח בריבוע חלק על השולחן.
פרופסור איוונסון הנהנה. "יפה מאוד. ומה בדבר הכשפים האחרים?"
"למדתי אחד בצורה די טובה ואחד בצורה בינונית". הוא לבש שוב את חלוקו. "אחד מהם זה לחש שגורם לדברים לשנות צבע".
הוא החווה באוויר את התנועה ששינן מהספר ואמר, "קלורלפוס!"
הצבע של חלוקו השתנה לאיטו – משחור לכחול כהה ואז לכחול בהיר.
"רציתי שזה ישתנה לאדום, אבל כנראה שצריך יותר אימון בשביל שינוי כל כך קיצוני", אמר.
"כן, אתה צודק", אמרה פרופסור איוונסון, "יפה. ומה לגבי הלחש השני?"
"הלחש השני גורם לשיער לצמוח יותר מהר. עדיין לא ניסיתי אותו על עצמי".
"אז על מי ניסית את זה?"
הוא נאנח. "על גברת נוריס. בבקשה אל תספרי למר פילץ'".
היא חייכה.. "אל דאגה. החתולה הזקנה הזו עברה דברים קשים יותר מכישוף לצמיחת שיער".
"אה, יופי. אוקי, אז תראי את זה". הוא החווה את התנועה בזהירות מעל ראשו ואמר, "טסומו". כעבור רגע התחיל להרגיש תחושה משונה בראשו בזמן ששערו התחיל לצמוח.
"הנה, רואה?" אמר, "עכשיו השיער שלי יצמח עד שאעצור אותו".
"הבנתי. אבל האם אתה בטוח שאתה יודע כיצד לעצור אותו?"
"כן. צריך רק לומר את הלחש הפוך". הוא הצביע על שיערו ואמר, "מוטסו".
דבר לא קרה. אלבוס כחכח בגרונו. "מוטסו".
השיער לא הפסיק לצמוח, ולמעשה נראה שקצב הצמיחה שלו גבר.
"אני לא מבין!" אלבוס החווה את התנועה שוב, "זה עבד על גברת נוריס! מוטסו, מוטסו, מוטסו, מו-"
"מר פוטר, אנא הירגע", אמרה פרופסור איוונסון, "אין טעם להילחץ במצבים כאלה. למעשה, זה רק מזרז את הכישוף. הכישוף עבד על גברת נוריס מפני שעשית את גם את התנועה הפוך. האם אני צודקת?"
הוא נעצר, מרגיש איך פניו מתחממות. איך היה מסוגל לשכוח פרט חשוב כל כך?
"כאשר כישוף או שיקוי לא מצליחים, להיכנס לפאניקה זה הדבר הגרוע ביותר שאפשר לעשות", אמרה פרופסור איוונסון, "עליך להירגע ולחשוב על צעדיך והיכן טעית".
"כן, אני יודע", אמר אלבוס לפני שהספיק לעצור את עצמו.
היא בחנה אותו בעיניים נוקבות. "ועדיין נכנעת ללחץ. אין סיבה לפחד מכישלון, מר פוטר. כישלון הוא הדרך הבטוחה ביותר להצלחה. עכשיו, עשה את הכישוף כמו שצריך".
אלבוס החווה את התנועה בכיוון ההפוך ואמר, "מוטסו".
שיערו הפסיק לצמוח קצת אחרי קוו הלסת שלו. הוא מישש אותו לרגע ואז הביט בפרופסור איוונסון. הוא רצה לומר לה שהוא לא מפחד מכישלון, אבל אז תלמידים התחילו להיכנס לכיתה.
אלבוס ידע שכישלון הוא חלק מהצלחה. ג'ורדן בו אמר להם את זה, והוא ראה את זה גם בחיים האמתיים. אנשים שפחדו מכישלון לרוב נכשלו בצורה הכי מכאיבה.
אבל נראה שהוא היה כל כך שקוע בניסיון לחשב כל צעד ולחשוב על כל אפשרות, שהוא התרשל בשינון של הלחש עצמו. ועכשיו לא הצליח, ובמקום לחשוב מה הוא יכול לעשות יותר טוב, הוא נבהל ונכנס ללחץ.
הוא הודה לפרופסור איוונסון והתיישב לצד חבריו.
"מה קרה לשיער שלך?" שאל ריצ'רד מיד.
אלבוס בהה קדימה, משחק בשיערו בהיסח דעת. "כישוף שהשתבש".
"אתה נראה חלקלק ואפל", אמרה צ'ריטי, "כמו עטלף".
"תודה, צ'ריטי".
"אני חושב שהיא פשוט ציינה עובדה", אמר סקורפיו, "הכול בסדר?"
הוא משך בכתפיו. "כנראה. פשוט... יצא לי לחשוב קצת. על הכול. אני חושב שאחכה עד חג המולד כדי לדבר עם רוז".
"חג המולד?" אמר ריצ'רד, "זה עוד שלושה שבועות, ואמרת שיש מצב שהיא תישאר בהוגוורטס".
"כן", אמר אלבוס, "אבל..." הוא לקח נשימה אל ריאותיו והחליק את שיערו לאחור. הוא די אהב את התחושה.
"עשיתי שתי טעויות עם הלחש של צמיחת השיער. הראשונה הייתה שלא התאמנתי מספיק לפני שעשיתי את הכישוף על עצמי ובגלל זה עשיתי משהו לא נכון, והשנייה הייתה שכשלא הצלחתי נכנסתי ללחץ ואיבדתי כל חוש היגיון. ואני חושב שזה מה שקורה לי עם רוז. אני כל כך לחוץ מזה שאולי לא אצליח לדבר איתה, עד שאני מתכנן לעשות דברים שאני יודע שלא יעבדו. אני צריך להירגע ולחכות בסבלנות, ולקוות שהיא תהיה מוכנה להקשיב".
הוא הרהר לרגע והוסיף, "החלטתי משהו. עד שאצליח לדבר עם רוז, אני לא אוריד את השיער הזה".
ריצ'רד גיחך. "זו החלטה מטופשת. אתה נראה כמו בת".
"נכון, אבל אני צריך משהו שיזכיר לי להירגע".
סקורפיו חייך. "זה נחמד. אתה חושב שצ'ריטי ואני נוכל לקלוע לך חרוזים בשערות?"
"אין מצב".
הם צחקקו והושתקו על יד פרופסור איוונסון.
אלבוס הרגיש הרבה יותר טוב. הייתה לו מעידה קטנה, אבל עכשיו הוא היה שוב על הרגליים. שום דבר לא יסיט אותו מהמסלול. הוא יחכה בסבלנות לרגע הנכון, ובינתיים יתאמן על מה הוא עומד להגיד. הוא לא יעשה שוב את הטעות של לפחד לעשות טעות. לעולם לא!


מתעוררים לחיים - פאנפיקיםWhere stories live. Discover now