מתעוררים לחיים - פאנפיקים

פרק 13 - עבודה קשה

השבועות חלפו. ג'ורדן בו העביד את קבוצתו בפרך. לקבוצת הצעירים היה אימון של שעתיים – שלוש פעמים בשבוע. הוא בטח היה נותן להם יותר שעות אם לא היה צריך להעביד גם את קבוצת הבוגרים, שהיה להם אימון כל יום. מדי פעם ערך גם אימונים משולבים, שהיו מתישים אפילו יותר.

"המשחק הראשון של העונה התעכב בגלל מזג אוויר גשום מהרגיל", אמר בתגובה לתלונות, "אבל לפי אבא של וות'רבי, עוד שבוע אמור להיות מזג אוויר צלול, ואנחנו חייבים להיות מושלמים למשחק".
וות'רבי היה נער מרייבנקלו שג'ורדן הכיר עוד מהשנה הראשונה. הוא תמיד בא לצפות באימונים ולצעוק הערות מתחכמות שהסיטו את תשומת הלב של כולם. אבל ג'ורדן הבהיר לכולם שהוא שם כדי להעניק לו הערות בונות – כחבר - ולא כדי לחבל להם באימונים.
"לא ידעתי שמוגלגים יודעים לחזות את העתיד". גיחך אורסטון, אחד החובטים של קבוצת הבוגרים.
כמה גיחכו בתגובה.
ג'ורדן חייך אליו. "האמת שמוגלגים המציאו שיטות חדשניות שמסוגלות לחזות את מזג האוויר באופן כמעט מדויק. לצערנו, הם עדיין לא המציאו שיטות להפחתת אטימות של אנשים טיפשים. מצטער, אורסטון".
הפעם כולם צחקו בקול. פניו של אורסטון עטו גוון אדום.
אלבוס נמלא הערכה כלפי ג'ורדן. הוא היה סלית'ריני, אבל לא שנא בני מוגלגים – וזה לא היה דבר שאפשר לומר על כל אחד.
"אז מה תעשו בזמן חופשת חג המולד?" שאל אלבוס את חבריו באותו יום. הם ישבו בחדר המועדון של סלית'רין בכיסאות מרופדים – הרחק מהאח, כמובן. הכיסאות הטובים היו תפוסים על ידי תלמידי שנה שביעית.
"אני אקרא, אעוף על המטאטא ואנסה להתחמק מההורים שלי- אולי אפילו באותו הזמן", אמר סקורפיו, נוגס ברקיק מוזהב, "ואתם?"
"אני אתאמן על לחשים ותרגילים צבאיים עם אבא שלי", אמר רי'צרד, "ואוכל המון. ואני מתכוון להמון".
"המ", אמר אלבוס, "החופשות שלכם נשמעות יותר מעניינות משלי. סתם תכננתי לבלות עם המשפחה ולעשות שיעורים. מה איתך, צ'רי?"
היא משכה בכתפיה, לא מזיזה את עיניה מהאח. "אני נשארת בהוגוורטס".
הם פערו עיניים.
"באמת?" אמר ריצ'רד, "אבל מה תעשי פה לבד?"
"אני לא אהיה לבד", אמרה, "אני אהיה עם כמה תלמידי סלית'רין. שמעתי אותם אומרים שהם עומדים לשתות המון וויסקי אש ולנסות להפוך את מיס נוריס לקרפדה. אני חושבת שארצה להשתתף בזה".
אלבוס ניסה לדמיין את צ'ריטי, שיכורה מיין אש ומנופפת בשרביטה לכל עבר. המחשבה הייתה מעוררת אימה. "אולי עדיף שלא. לא עדיף שתלכי הביתה לחג המולד? תהיי קצת עם המשפחה".
"אני לא יכולה".
"למה לא?"
צ'ריטי הסיטה את מבטה מהאח ונעצה בו את עיניה. "אם אני אלך הביתה, אולי לא אחזור".
השתררה שתיקה. אלבוס הרגיש שעולות בו המון שאלות, אבל לפני שהספיק לפתוח את פיו מישהו קטע אותו. להפתעתו, זה היה ריצ'רד.
"אני אשאל את ההורים שלי אם את יכולה להתארח אצלנו".
הם נעצו בו מבטים תמהים. הוא משך בכתפיו. "מה? חיילים לא משאירים זה את זה מאחור. זה חוק מספר אחת".
אלבוס קצת התבייש שהוא לא חשב על זה. "כן, אתה צודק", אמר, "אם ההורים שלך לא יסכימו אני אבקש מההורים שלי".
"גם אני", אמר סקורפיו, "אבל אני מזהיר מראש – ההורים שלי כנראה יחשבו שאת חברה שלי".
צ'רי נעצה בו מבט. "אני יכולה להתמודד עם זה... סקורפוצי".
ריצ'רד ואלבוס פרצו בצחוק היסטרי. סקורפיו הסמיק. "שלא תתחילו להשתמש בשם הזה".
"אה, בטח שלא, סקורפוצ-יו" אמר ריצ'רד, מוחה דמעות של צחוק מעיניו.
סקורפיו איים עליו שלא יעזור לו עם שיעורי הבית.
אחרי כמה משחקי שחמט וסיבוב נוסף עם משחק הקלפים הקסום של צ'ריטי – שנגמר בכך שגבותיו של ריצ'רד שינו את צורתן לשני סימני שאלה – השלושה החליטו ללכת לישון. אלבוס נשאר בחדר המועדון וסיים את החיבור לשיעור שינויי צורה. אחר כך החל לשרטט את הטבלאות לשיעור אסטרונומיה. הוא תכנן לעשות רק את ההתחלה, אבל לפתע סיים לשרטט את העמודה האחרונה, ועיניו צרבו, וכשהביט בשעון נוכח בתדהמה שהשעה אחת לפנות בוקר.
"אופס".
הוא אסף את דבריו ועלה למעלה, מועד בדרכו. כשהגיע התמוטט על המיטה ונרדם מיד.

למחרת אחר הצהריים, בזמן שקבוצת השנה הראשונה חיכתה בשולי המגרש לתחילת האימון, אלבוס העביר את הזמן בתיקון החיבור שלו ובהוספת הערות שוליים לטבלאות.
ריצ'רד התיישב לידו. "שלושים שכיבות סמיכה זה כלום. אני יכול לעשות חמישים – חמישים ושבע אם ישנתי תשע שעות בלילה".
אלבוס לא הרים את מבטו מהטבלאות. "אתה מודע לזה שאין לי מושג על מה אתה מדבר?"
"מלקולם הזה – הוא חושב שהוא יכול להרשים את הבנות בזה שהוא עושה שלושים שכיבות סמיכה. זו פשוט השווצה – ואפילו לא השווצה מוצדקת!"
"אז תשוויץ בחזרה, ואז הבנות יתרשמו ממך".
"אה, הן לא התרשמו גם ממנו. סווניה אמרה לו שאם הוא היה משקיע בקליעות את כמות הזמן שהוא משקיע בשכיבות סמיכה, הוא לא היה מחטיא כל שער שני".
אלבוס צחק. "זה נכון".
ריצ'רד רכן מעבר לכתפו. "אלו הטבלאות לשיעור אסטרונומיה? צריך להגיש אותם רק בשבוע הבא".
"היו לי אנרגיות אתמול", אמר אלבוס, "סיימתי גם את החיבור לשינויי צורה. אוי, מתחילים".
הוא טמן את החיבורים בתיק שלו והם מיהרו למגרש.
אלבוס חשב שהמחסור בשינה יגרום לו להיות פחות ערני, אבל זה לא קרה – הוא היה חד יותר מבדרך כלל והצליח לבצע פנייה מהירה ולהסיט מרביצן מדרכה של סווניה. למעשה, האימון הלך כל כך טוב, שאלבוס קצת התאכזב כשהוא נגמר. הוא הרגיש שהיה יכול להמשיך במשך שעות.
"כדאי שנמהר", אמר ריצ'רד, "אני לא רוצה לפספס את פשטידת הפטריות. פעם שעברה חיסלו אותה לפני שהספקתי לטעום".
אלבוס הניף את המטאטא שלו על כתפו. "אולי נישאר עוד כמה דקות?"
ריצ'רד בהה בו. "אתה רציני? האימון היום היה ארוך יותר מבדרך כלל".
"כן, אני יודע, אבל... ממש התחלתי לשלוט בחבטה הצדדית ההיא, וגם אתה צריך להתאמן על ההטעיות שלך".
ריצ'רד הרים את המטאטא שלו והתחיל ללכת. "אבא שלי תמיד אומר – עבודה קשה היא חשובה, אבל ארוחת ערב – היא קדושה".
"נשמע כמוך".
"אה, הוא אוכל הרבה יותר ממני. בחג המולד הוא מכין ארוחה שלמה לעצמו".
אלבוס צחק ואז נאנח. "טוב, בסדר. נלך לאכול".
במשך כל אותו השבוע הוא נשאר ער עד מאוחר וסיים את שיעוריו, ואז התעורר מוקדם כדי להתאמן על לחשים ולעבוד על אסטרטגיות קווידיץ'.
בערב שלפני המשחק הוא הלך לישון מוקדם, אבל לא הצליח להירדם. המחשבות חפרו בראשו כמו תולעים, עד שחשב שהוא עומד להשתגע. הוא כבר לא היה בטוח אם הוא ער או חולם חלום ממש חסר מנוחה. באמצע הלילה התעורר בבת אחת מסיוט. הוא התיישב, מסדיר את נשימתו המבוהלת.
"רק חלום", אמר לעצמו, "זה היה חלום".
הוא נשכב ועצם את עיניו. הפעם נרדם מיד.

בבוקר המשחק אלבוס התעורר והרגיש כאילו עורו עולה באש ומוחו טובל בחומצה. שיערו היה לח מזיעה וגרונו היה נפוח וכואב כל כך שהתקשה לדבר.
"אוי לא". הקרקור שיצא מפיו נשמע כל כך לא שייך לו שהוא כמעט צחק.
סקורפיו הסיט את הווילון שלו. "אלבוס, אתה בסדר?"
אלבוס יצא מהמיטה וצעד לכיוון המדרגות. כתמים ירוקים וצהובים ריצדו מול עיניו. "יש לי סחורחורת", אמר, ואז צחק. "חה, סחורחורת".
ברגע הבא הכתמים התכהו והוא הרגיש שהוא צונח למטה.

הוא התעורר כעבור מה שהרגיש כמו רגע. אורות לבנים סנוורו אותו. במשך רגע מבהיל הוא לא הבין איפה הוא, ואז כעבור כמה מצמוצים חזקים קלט שהוא נמצא במרפאה. הוא התרומם וראשו הסתחרר מיד. הוא צנח לאחור, מרגיש כאילו מישהו מכה בתוף מצלתיים בתוך רקותיו."ארגח!"
מדאם פומפרי מיהרה אליו. "יופי, אתה ער", אמרה, "התחלתי לחשוב שהתרופה שנתתי לך לא עובדת. מה עשית? ניסית להתרומם?"
"ניאגחגכיכ".
"אני מבינה". היא הזעיפה פנים ומזגה כוס מים מהקנקן שעל השידה ליד המיטה. אחר כך הניחה יד עדינה מתחת לראשו, הרימה אותו ועזרה לו לשתות.
"מה קרה?" הצליח לשאול אחרי שסיים וחזר לשכב.
"חלית בשפעת חמורה מאוד", אמרה, "בדרך כלל היה לוקח לה שבוע להירפא, אבל עם התרופה שלי אני משערת שתרגיש טוב יותר עד הערב. אשאיר אותך לילה כדי שאוכל להשגיח עליך".
"מה? עד הערב?" הוא התרומם בבת אחת. ראשו הסתחרר שוב, אבל הפעם הוא לא נשכב, "אני לא יכול לחכות! משחק הקווידיץ' מתחיל, ואני שחקן מחליף-"
"שכב מיד!" היא נבחה עליו.
הוא נשכב, מבוהל. היא התפיחה את הכריות שלו והיטיבה את השמיכות, ממלמלת בזעף.
לבסוף הפסיקה ובחנה אותו. "אני חוששת שהפסדת את המשחק. השעה שלוש אחר הצהריים".
אלבוס בהה בתקרה. הוא הרגיש שהוא מתחיל לבכות, ובכל זמן אחר זה היה מביך אותו, אבל עכשיו הוא היה מותש מכדי לעצור את הדמעות.
השתררה דממה. מדאם פומפרי הביטה בו לרגע ארוך ולבסוף אמרה, "אתה יודע, הדמיון פשוט מדהים".
הוא מצמץ כדי לסלק מעיניו את הדמעות והביט בה. "מה?"
"אביך. אתה דומה לו מאוד". חיוך קל עלה על פניה. "אתה יודע, אני לא יכולה לספור אפילו את מספר הפעמים שאביך הופיע במרפאה שלי בגלל פציעות שונות. פעם מרביצן ריסק לו את היד ואז מורה חדל אישים ניסה לרפא אותו והעלים את כל העצמות ביד שלו, ופעם אחרת הוא נפל מהמטאטא באמצע משחק. ואלו רק הפעמים שהיו קשורות לקווידיץ'. אבל הדבר הכי דומה ביניכם הוא- שכאשר אכפת לכם ממשהו, אתם משקיעים בו את כל כולכם, עד לנקודה שזה כבר מסכן אתכם. אתה יודע, בדרך כלל אני לא משאירה תלמידים ללילה בגלל שפעת. אבל השפעת שלך היא לא שפעת רגילה".
"מה זאת אומרת?" שאל, חרדה מטפסת במעלה גרונו.
היא רכנה אליו והביטה בו. "הגוף שלך מותש", אמרה, "ולא הבנתי למה. אבל עכשיו כשאני רואה אותך, זה ברור לי. עבדת קשה מדי והתשת את עצמך, אז הגוף שלך קרס. אתה שם על עצמך יותר מדי לחץ, מר פוטר הצעיר".
"למה את אומרת לי את כל הדברים האלה, מדאם פומפרי?"
היא הזעיפה את פניה וקמה. "אבא שלך היה פזיז ושם את עצמו במצבים מסוכנים למען דברים טיפשיים", אמרה, "ואתה אמנם נראה מחושב יותר, אבל אתה עושה את אותן הטעויות. גריפינדור וסלית'רין – דומים כמו שהם שונים".
זה הזכיר לו משהו – את השאלה החשובה ביותר ששכח לשאול.
"מדאם פומפרי!" קרא, "תוכלי להגיד לי מי ניצח?"
היא הסתובבה והביטה אליו. "אני חושבת שאם תסתכל אל ימינך תראה את התשובה".
אלבוס הסתכל לימינו. הוא הרגיש שחיוך גדול מתפשט על פניו.
השידה שלו הייתה מכוסה בדגלים בצבע ירוק וכסף. צ'ריטי – זו בטוח הייתה היא – סידרה סוכריות בצבעי הבית של סלית'רין בצורה של נחש. ליד כל אלו היה פתק בכתב ידו של סקורפיו. אלבוס הרים אותו וקרא,

'אלבוס,

ניצחנו!! זה היה משחק מדהים. הפלפאף היו די טובים, אבל סלית'רין היו פשוט מצוינים והצליחו לנצח אותם – והם לא רימו אפילו פעם אחת! בסוף המשחק אורסטון רצה להטיל קללת רגלי ג'לי על שחקן מהפלפאף, ושמעתי את ג'ורדן אומר לו שאם הוא יעשה את שוב, הוא יעוף מהקבוצה. תאר לעצמך – אולי תוכל לשחק!
אנחנו מצטערים שהפסדת את המשחק, אבל אל תדאג – יהיו עוד המון הזדמנויות אחרות. נתראה בקרוב!

סקורפיו'.

אלבוס הניח את הפתק ולקח סוכרייה ירוקה בטעם מנטה. הוא נשען לאחור על הכריות.
הם ניצחו. הם באמת ניצחו.

חג המולד הגיע סוף סוף. לאלבוס היו תכניות רבות לחופש הזה. הוא תכנן ללמוד נוסחאות לכשפים חדשים, לאכול כמה שיותר מהבישולים של סבתא שלו ולהטיל על ג'יימס קללת גבות צבעוניות כנקמה על הקללה שהטיל עליו בחג המולד שעבר. היה רק דבר אחד שקצת קלקל לו את מצב הרוח – השיחה עם רוז. בתור התחלה, הוא לא ידע אם היא בכלל חוזרת הביתה. אולי היא החליטה להישאר עם חבריה בהוגוורטס. אבל גם אם תחזור הביתה, הוא לא כל כך ידע מה הוא עומד להגיד לה. 'מה הבעיה שלך?' נשמע קצת תוקפני, ו-'למה השתנית?' נשמע רופס ומתבכיין. אלבוס ידע שרוז תדבר איתו – אם לא תעשה את זה, הוריה יתחילו לשאול שאלות.
ביום שבו הגיע הזמן ללכת הביתה אלבוס התעורר מריצ'רד, שניער אותו בכוח.
"מה?" מלמל, "אני ישן".
"בוא. מחליפים מתנות".
"אי אפשר לעשות את זה אחר כך?"
"אחר כך יש לימודים ואז כבר נוסעים הביתה. נו, בוא כבר!"
אלבוס גרר את עצמו מהמיטה, לקח את ערימת המתנות שהכין לחבריו וירד במדרגות, מפהק.
סקורפיו וצ'ריטי ישבו בכורסאות הקרובות לאח. אף אחד חוץ מהם לא התעורר עדיין.
"השתגעתם?" שאל אלבוס כשהוא וריצ'רד הצטרפו אליהם, "למה התעוררנו כל כך מוקדם?"
"כדי שלא יתפסו לנו את הכורסאות הטובות", אמר סקורפיו, "נו, שב".
הם התיישבו במעגל והביאו זה לזה את המתנות שלהם. אלבוס הביא לריצ'רד ספר על חיות מסוכנות, לסקורפיו ספר עלילתי על מאלף דרקונים, ולצ'ריטי ספר על צמחי מרפא.
"אלו ספרים שהבאתי איתי וחשבתי שתאהבו", אמר, "אני מצטער שלא קניתי כלום – לא היה לי זמן".
"זה בסדר, אני מעדיף ספר על חיות מסוכנות", אמר ריצ'רד, "אולי אמצא פה חיה שאוכל לשסות באחי הקטן".
אלבוס פתח את המתנות שלו. סקורפיו הביא לו עט נוצה כסוף שכתב וצייר לפי תיאורו של המחבר, וגם דיו צבעוני ריצ'רד הביא לו ספר כשפים יפניים עתיקים עם כריכה כחולה מנצנצת. כשהגיע למתנתה של צ'ריטי נמלא תמיהה. היא הביאה לו מראה עגולה, בערך באורך ובגודל של שתי כפות ידיו. כשהביט בריצ'רד וסקורפיו, ראה שהיא נתנה להם את אותה המתנה.
"מה עושים בזה, צ'ריטי?" שאל ריצ'רד, הופך את המראה מצד לצד.
היא הוציאה מכיסה מראה זהה לשלהם. "זו מראה קסומה. אתם צריכים להגיד את השם של מי שאתם רוצים לדבר איתו, ואז תוכלו לדבר. חשבתי שזה יהיה טוב..." היא השפילה את מבטה. "כדי שנוכל לדבר בחופש, אולי".
היא נראתה קצת נבוכה. אלבוס הרגיש שהוא נמלא חמימות כלפיה. הוא הביט במראה שלו ואמר, "צ'ריטי".
המראה של צ'ריטי זהרה. היא הרימה אותה, והוא ראה את פניה בתוך המראה.
"בו!" אמר, מחייך.
לשנייה פניה נראו מוזר, אבל אז הבין שזה בגלל שבפעם הראשונה מאז שהכיר אותה, היא חייכה – חיוך גדול שהאיר את פניה.
"בו אתה בעצמך".