פרק 7 - ג'ורדן בו

139 13 2
                                    



בשבוע שלאחר מכן תלמידי השנה הראשונה שנבחרו לשחק בקבוצת הבית שלהם התבקשו להגיע לאימון הראשון שלהם.
"אני לא מבין למה אנחנו לא מתאמנים עם הקבוצה של סלית'רין", אמר ריצ'רד, "שחקנים מחליפים אמורים להשתתף באימונים".
הם ישבו בחצר מחוץ לאולם הגדול. סקורפיו היה רכון מעל ספר גדול, מנסה להטיל כישוף שייראה כמו רוח רפאים קטנה. ריצ'רד צייר על כף ידו בעט בלתי מחיק. אלבוס היה באמצע הקריאה ב-"כוחו של המחבט: טכניקות והגנות"- מאת רוואן סובאן.
"הקפטנים אמורים לערוך לכם אימונים נפרדים", אמר סקורפיו, "למרות שקשה לי להאמין שהקפטן של סלית'רין יעשה את זה".
"למה לא?" שאל אלבוס, "מיהו הקפטן של סלית'רין?"
"ג'ורדן בו", אמר סקורפיו, "הוא גם מדריך. הוא הוביל אותנו לחדר המועדון שלנו בלילה הראשון שלנו פה".
"אה!" אמר אלבוס, נזכר בתלמיד השחום עם הרסטות, "אני זוכר אותו! הוא היה די ציני".
"כן, הוא די סרקסטי ואדיש", אמר סקורפיו, "אבל הוא שחקן מעולה – הוא שומר. הוא היה פעם רודף, אבל כשהפך להיות הקפטן הוא עבר לתפקיד שומר כי הוא אמר שזה פחות דורשני".
"מאיפה אתה יודע את כל זה?" שאל אלבוס וסימן פסקה בספר שדיברה על חשיבותה של מכת המחבט.
"הוא מעריץ את ג'ורדן בו", אמר ריצ'רד לפני שסקורפיו הספיק לענות, "מתחילת השנה".
"זה לא נכון!" מחה סקורפיו, פניו מאדימות, "אנחנו פה שלושה חודשים, שזה לא הרבה זמן, וחוץ מזה – אני לא מעריץ אותו, אני סתם יודע עליו דברים".
"כן, כי זה די נורמלי לדעת דברים רנדומליים על בחור שאתה לא מכיר", אמר ריצ'רד, מגחך.
"בכל מקרה", אמר אלבוס לפני שסקורפיו הספיק להגיב, "נראה לכם שיצא לנו לשחק השנה?"
"כנראה שלא", אמר ריצ'רד, "אלא אם כן אחד מהשחקנים יהיה חולה".
"טוב, עכשיו עונת השפעת", אמר סקורפיו, "אז בואו נחזיק אצבעות".
"מה, אתה מאחל לג'ורדן היקר שלך שיחלה?"
,סקורפיו חטף לו את העט וקשקש על פרצופו. ריצ'רד הטיל עליו שוב את הקללה שכבר ניסה, אבל היא לא עבדה.
"נו!!" שאג, "למה זה לא עובד?"
"אולי זה לא לחש אמיתי", אמר סקורפיו, "ואם כן, אז הוא לא טוב במיוחד".
ריצ'רד הפליק לו על האוזן.

באותו יום הם היו הראשונים שהגיעו למגרש.
קצת אחריהם הגיעו כל שחקני השנה הראשונה – צ'ריטי בלוסום, מלקולם תור, רואו מקוויר, אריקה הייביאר וסווניה טולי.
היה חסר רק אדם אחד – הקפטן.
סקורפיו הביט לכל עבר. "איפה הוא?"
"הוא בטח מתכנן כניסה מרשימה", אמר ריצ'רד, "אנשים כמוהו מתים על זה".
אריקה – ילדה גבוהה ומלאה עם שיער מתולתל – דילגה מצד לצד. "אהה, אני במתח".
"יהיה בסדר", אמרה סווניה, "אף אחד לא יקפוץ עלינו ויעשה לנו בו. אני מקווה".
"עכשיו אני עוד יותר לחוצה".
נשמעה שריקה רמה. מיד אחריה עף למגרש ג'ורדן בו. הוא נחת על האדמה בלי שום סחרורים או טריקים ונעמד. הוא השעין את המטאטא שלו על כתפו ובחן אותם. זה נמשך כמה זמן, עד שכולם היו ממוקדים בו לחלוטין.
"שלום, ציפציפים", אמר, "אתם נמצאים כרגע על המקום הכי חשוב בהוגוורטס. פה תלמדו איך להכשיל את האויבים שלכם בדרכים הכי יצירתיות – מהסחות דעת ועד תרגילים שייקחו שבועות לתרגל. כאן אנחנו לא מרחמים על האויבים שלנו ולא נותנים להם לנצח. אם אתם רוצים אחווה וחברות נצחית, לכו להפלפאף או גריפינדור. כאן, אנחנו חזקים. אבל! זה לא אומר שמותר לנו לרמות. בעבר קבוצות היו מרמות, וזה נתן לנו שם רע. בקבוצה שלי, אתם תשחקו הוגן – או שאני אדאג באופן אישי שלא תשחקו יותר קווידיץ' לעולם. ברור?"
כולם הנהנו, לא מעיזים לדבר. למרות שאלבוס ידע שלג'ורדן אין באמת יכולת למנוע מהם להשיג עבודה בעולם הקווידיץ', הוא איכשהו עדיין לא הצליח להתנער מההרגשה שהוא כן יכול. הוא כנראה היה עד כדי כך משכנע.
"נתחיל את האימון בסיבובים מסביב למגרש", אמר ג'ורדן, "אחר כך, נראה מי מכם מסוגל לעוף בקו ישר".
"אה, קפטן?" סווניה הרימה יד – באומץ רב, יש לציין.
"כן, ציפציף?"
"כמה סיבובים לעשות?"
הוא חייך חיוך מרושע. "עד שאני אגיד לכם להפסיק. קדימה!"

הואהכריח אותם להקיף את המגרש לפחות שלושים פעמים, ואחר כך, כשהיו מסוחררים ואחוזיבחילה, הורה להם לעוף בקו ישר חמש עשרה פעמים. אחר כך כל אחד היה צריך לעשות אתתפקידו, אבל עם טוויסט. למלקולם, רואו ואריקה הוא נתן קוואפלים שרעדו וזזו כלהזמן, כדי לדמות שחקנים מהקבוצה היריבה שמנסים לחטוף את הכדור. על הסניץ' הוא הטילכישוף שגרם לו לזהור בכל פעם שהתקרבו אליו, כדי לדמות מצבים שבהם השמש סנוורה אתהמחפש. הקוואפלים שריצ'רד קיבל היו שונים, עם עוצמה ומהירות מיוחדים, שהכריחו אותולעוף בזוויות מוזרות כדי להספיק לחסום אותם. לאלבוס וסווניה הוא נתן מרביצנים שהיומהירים, חזקים ולא צפויים פי שלושה ממרביצנים רגילים. אחרי ארבע דקות בלבד אלבוסאיבד שליטה על אחד המרביצנים, והוא פגע בצ'ריטי. למרבה המזל, ג'ורדן לא היה מטורףמוחלט, והוא הטיל על כל כדורי המשחק כישוף שמנע מהם לפגוע באמת.
"אבל אל תדאגו!" קרא אליהם, "האימון הבא יוקדש להתחמקות ממרביצנים,והכנתי אותם קשים במיוחד!"
הם נאנקו.
האימון הסתיים אחרי שעה בדיוק, אבל הוא הרגיש כמו חמש שעות. בסופו כל איבריו שלאלבוס כאבו וכשירד מהמטאטא כמעט נפל.
"האימון הבא שלכם יהיה שבוע הבא!" קרא, "ושבוע אחרי זה, תבואולהסתכל על האימון של הקבוצה האמתית ואז תשתתפו. כדאי לכם לא לאכזב אותי, או שאשיםראשנים מתפוצצים במיטות שלכם". הוא צחק.
אלבוס לא הצליח להחליט האם הוא רציני או לא, אבל ממש לא רצה לבחון את זה.

"אז אני מבין שהיה קשה", אמר סקורפיו באותו הערב בחדר המועדון.
"אההההככחכח", אמר ריצ'רד. הוא היה שרוע על אחת הספות ובחן את כלהסימנים הכחולים על גופו.
"כן, זה בערך מסכם את זה". מצבו של אלבוס היה גרוע יותר. במהלך האימוןהוא הניף את המחבט חזק מדי ועיקם את ידו. עכשיו היא כאבה, והוא ידע שאם המצב לאישתפר יצטרך ללכת למרפאה מחר.
"ואיך ג'ורדן?" שאל סקורפיו.
"מטורף", אמר אלבוס.
"פסיכי", אמר ריצ'רד.
"ואתם צריכים לעשות את זה שוב שבוע הבא?"
אנקה משותפת.
"אתם חושבים שתפרשו?"
 הם בהו בו ואז אמרו פה אחד, "אין מצב!"     

מתעוררים לחיים - פאנפיקיםWhere stories live. Discover now