מתעוררים לחיים - פאנפיקים

הארי פוטר והילד המקלל 2 - פרק 1 - היום הראשון ללימודים

לאלבוס פוטר תמיד היו רגשות מעורבים לגבי הקיץ.
מצד אחד, הוא אהב אותו. הוא אהב לרבוץ בין צללי העצים בשעות הארוכות שבהן השמש חיממה את השדות והעצים, ללקק ארטיקים, ולשחק קווידיץ' עד השקיעה. הוא אהב את זה שבקיץ ציפו ממנו לעשות פחות, כי הקיץ היה זמן מעייף וחנוק, ואפילו לאמא שלו לא היה חשק לנדנד לו לעזור בבית או לשמור על אחותו.
אבל הוא גם שנא את הקיץ, כי בקיץ הזמן עבר לאט יותר, וכשהזמן עבר לאט יותר, היה יותר זמן לחשוב מחשבות.
אלבוס למד להתעייף ממחשבות במהלך השנה האחרונה. שנת הלימודים הראשונה שלו בבית הספר הוגוורטס לכישוף ולקוסמות הייתה סוערת בהרבה משציפה. הוא שובץ לסלית'רין, הבית האפל שרוב תלמידי הוגוורטס נרתעו ממנו, והתחבר אל ילדים שמעולם לא חשב שיתחבר אליהם. הוא גילה שאבא שלו היה גיבור שהביס את אחד הקוסמים המרושעים ביותר בכל הזמנים. בת דודתו, רוז – שפעם הייתה חברתו הטובה ביותר – ניתקה אתו קשר והתחברה לילדים המקובלים שהציקו לאלבוס ולחבריו. הוא ניסה להיות התלמיד הטוב ביותר בשכבה וגם להוביל את קבוצת הקווידיץ' לניצחון, והצליח – אבל בדרך נהיה משותק כל כך מרוב חרדה ומתח, שבסוף השנה פשוט התמוטט.
בקיץ הזה, המטרה שלו הייתה לנוח. הוא עזב את הספרים והמחברות, ובעצתו של אמא שלו, יצא החוצה. הוא שיחק הרבה קווידיץ' עם ג'יימס ועם ילדי השכנים, וכשהיה נמאס לו מהמשחק או מהם, היה מתיישב ליד העץ בחצר, וקורא. הוא קרא הרבה ספרי ילדות ישנים שלו, וגם כמה ספרים מוגלגיים שדודתו, הרמיוני, השאילה לו. שעשע אותו מאוד להיווכח כיצד מוגלגים חשבו על קסם. היו ספרים שהתקרבו מאוד לאמת, אבל היו ספרים שהיו רחוקים כשנות אור.
לפעמים החרדה הייתה תוקפת אותו שוב, והוא היה נתקף רצון לעשות את שיעורי הבית שלו לחופש ולקרוא את הספרים החדשים שנדרשו לקנות לכבוד שנת הלימודים החדשה. אך בכל פעם שזה קרה הוא היה עוצר את עצמו, לוקח נשימה עמוקה ונזכר בהבטחה שהבטיח לאמו.
ביום הראשון של החופש, אמו השביעה אותו שלא ייגע בשיעורי הבית עד אוגוסט.
בהתחלה אלבוס התנגד. "אני לא יכול לחכות עד אוגוסט, אני אשכח הכול! ואז הכול יהיה מלא בשגיאות, ואני אתחיל את השנה בצרוה גרועה, וכל העתיד שלי ייהרס!"
אמו לא נראתה מוטרדת במיוחד מהאפשרות הזאת. "לא נורא. תלמד את הכול שוב כשהשנה תתחיל".
"אבל אם אני אדחה את הכול לאוגוסט, אני אהיה שוב בלחץ, ואז זה נוגד את כל המטרה שלך".
"אתה לא תיכנס ללחץ אם תעשה הכול בנחת ובצורה מתונה. אני אגיד לך מה – אם אני אראה שאתה נח כמו שצריך בעשרים הימים הראשונים של יולי, אני אתן לך להתחיל מוקדם יותר".
אלבוס עדיין לא היה מסופק מזה, אבל לא משנה כמה התחנן, אמו לא ויתרה. לבסוף נכנע וקיבל את גורלו בתחושה מרה.
בעשרת הימים הראשונים היה קופצני ונרגז, ולא הפסיק לחשוב על שיעורי הבית. אבל ביום החמישה עשר, גילה שעבר יום שלם מאז שחשב על השיעורים. ביום העשרים, גילה שאין לו חשק לעשות שיעורי בית.
"זה נהדר!" אמרה אמו כשסיפר לה על כך, "זה אומר שבאמת נתת לעצמך לנוח. אתה יכול לעשות אותם עכשיו. כמובן שאתה גם יכול להתחיל באוגוסט, אם אתה רוצה".
אבל החשק של אלבוס ירד כל כך, שהוא התחיל לעשות את שיעורי הבית שלו שבוע אחרי תחילת אוגוסט. זו לא הייתה בעיה – הוא עבד במהירות וביעילות, וסיים הכול שבוע לפני תחילת הלימודים. אפילו היה לו זמן לעבור על הכול פעם שנייה.
אבל למרות שהכול הסתדר בצורה הטובה ביותר, אלבוס לא היה שקט. הקיץ הזה השאיר לו הרבה זמן למחשבות, והן לא הפסיקו- אוכל המוות, חבריו והסיפורים הכואבים שכל אחד מהם שיתף, רוז, בית סלית'רין. היו כל כך הרבה דברים שנמנע לחשוב עליהם בזמן שנת הלימודים, אבל עכשיו הם צפו, והוא חשב עליהם כל הזמן. הוא ניסה לתת להם להיות שם, כמו שאמו לימדה אותו, אבל לפעמים זה היה קשה מנשוא.
מלבד זאת, הוא גילה שהוא נהנה מהזמן שבו לא עשה כלום. סוף סוף הרגיש כאילו הוא יכול לנשום. הוא לא היה בטוח שהוא רוצה לחזור להיות מי שהיה שנה שעברה – לחוץ כל הזמן, מנסה לעשות הכול בצורה מושלמת, מפחד לעשות טעויות. אבל הוא לא היה בטוח איך לעשות את הדברים בדרך אחרת.
הוא התגעגע לחבריו. הוא נפגש עם ריצ'רד וצ'ריטי שלוש פעמים בתחילת החופש. הם ניסו לתאם פגישה של ארבעתם כמה וכמה פעמים, אבל זה לא הסתדר. סקורפיו והוריו נסעו לטייל באירופה במהלך הקיץ, וריצ'רד גר רחוק מאוד – בקצה השני של אנגליה. הוריו של אלבוס לא הסכימו לו לנסוע רחוק כל כך, גם בעזרת אבקת פלו.
"אנחנו לא מכירים את ההורים של ריצ'רד", אמר הארי, "אם נפגוש אותם, אולי נסכים".
"אבל איך תפגשו אותם אם אתם אפילו לא מסכימים לי לבקר?" קרא אלבוס נואשות.
אבל לא היה לו טעם להתווכח על כך – הוריו לא עמדו לוותר. אלבוס קיווה שהם לפחות יסכימו לו לארח, אבל אחרי הפעם ההיא שבה ג'יימס הביא חברים הביתה והם כמעט פוצצו לו את החדר, להוריו נגמר החשק לארח.
חבריו הייתה הסיבה העיקרית שבגללה שמח לחזור להוגוורטס. הוא התגעגע לבית הספר עצמו, כמובן, אבל חששותיו הכבידו עליו ופגמו בשמחתו. הוא קיווה שהם יתפוגגו עם הזמן.
אבל לא היה לו זמן, כי השבוע האחרון של החופש חלף במהירות מסחררת, ולפני שהבין מה קורה, נגמרו הקניות והסידורים והמדידות והאריזות, והכול היה מוכן. ביום האחרון של החופש הוא שכב במיטתו ובהה מבעד לחלון בירח ששייט בשמיים השחורים. בטנו הייתה מפותלת מהתרגשות וחרדה. הוא חשב שבטח ייקחו לו שעות להירדם.
אבל אז התעורר על ידי ידה הרכה של אמו, ואור הבוקר החיוור חדר מבעד לחלון.
"אל, קום", אמרה וליטפה את ראשו, "אנחנו יוצאים עוד שעה".
אלבוס התרומם בבת אחת, סתור שיער ומבולבל, ואז נזכר מה קורה. התחושה הלחוצה מאתמול חזרה, יחד עם הרגשה מדגדגת כזאת – כאילו משהו סוף סוף זז.
ה-1 בספטמבר הגיע סוף סוף.
השנה השנייה התחילה.