הארי פוטר והילד המקלל 2 - פרק 7 - כולם מטורפים

111 8 15
                                    


'לאבא ואמא,

סליחה שלקח לי זמן לענות על המכתב שלכם – המורים העמיסו עלינו המון שיעורי בית, ולא הספקתי לכתוב לכם בחזרה עד עכשיו. העניינים בהוגוורטס די בסדר – קר כאן בטירוף, ויורד גשם כל הזמן, אבל עדיין לא ירד שלג. שמעתי ילדה אחת מהפלפאף אומרת שזה קשור ל-"התקוממות גלובלית". אני לא יודע מה או מי מתקוממים, ואיך זה קשור לזה שלא יורד שלג, אבל לא שאלתי אותה כי התביישתי. היא בת מוגלגים, אז היא יודעת כל מיני דברים שאין לי מושג לגביהם. אמא, אני אשמח אם תוכלי לשאול את דודה הרמיוני מה זה אומר בפעם הבאה שתיפגשו.
אתם בטח תוהים למה אני לא פשוט מחכה לארוחת החג כדי לשאול אותה, והסיבה היא – ריצ'רד הזמין אותי לארוחת חג אצלו בבית. אני יודע שחג המולד זה חג חשוב אצלנו, אבל אני ממש רוצה ללכת לריצ'רד, ואני מבטיח שאבוא הביתה יום אחרי זה. ואם אתם עומדים להגיד לא כי אתם לא מכירים את ההורים של ריצ'רד, אז אל דאגה – הוספתי את הכתובת של הבית שלהם בצד השני של הדף, אז תוכלו לבקר אותם ולראות בעצמכם שהם בסדר.
אני ממש ממש רוצה ללכת לריצ'רד, אז בבקשה תסכימו!

בנכם,

אלבוס'.


.
"אתה תמיד מדבר עם ההורים שלך כאילו הם בני משפחת המלוכה?" שאל ריצ'רד בדרך חזרה מהינשופייה.
אלבוס עשה פרצוף. "מצחיק מאוד. לא כולנו מרגישים צורך לדבר כמו חברי כנופיה"
"העובדה שאתה חושב שאני מדבר כמו חבר כנופייה רק מוכיחה כמה מעט אתה יודע על כנופיות", השיב ריצ'רד, מותח את זרועותיו. "בשם הביצים של מרלין, איזה קור!"
זה אכן היה יום קפוא. השמיים היו אפורים וחיוורים, ורוח חזקה נשבה, חדה כסכינים.
"אני מקווה שההורים של סקורפיו יגיבו לו כבר", אמר ריצ'רד, "ההורים שלי אוהבים לדעת את מספר המוזמנים שלושה שבועות לפחות".
"כן, אמרת את זה כשנתת לנו את ההזמנות", אמר אלבוס, "למה, בעצם?"
"אבא שלי מכין נקניק חזיר", אמר ריצ'רד, "אז הוא צריך לשחוט את החזירים שלושה שבועות לפחות, כדי שהטעם יהיה חזק יותר".
אלבוס נמלא חלחלה. "אבא שלך שוחט חזירים בעצמו?!"
"אוי, תפסיק להיות צדקן. עד שלא לומדים לשחוט חיה לבד, לא מרוויחים את הזכות לאכול אותה. זה מה שאבא שלי אומר".
"אבא שלך נשמע..." אלבוס ניסה למצוא דרך מנומסת לנסח את עצמו.
"מטורף על כל הראש?" ריצ'רד השלים בשבילו את המשפט
אלבוס גיחך. "התכוונתי להגיד 'מיוחד', אבל כן".
"כולם מטורפים, אל". ריצ'רד הרים אבן וזרק אותה מעבר לגשר. "פשוט יש כאלה שטובים יותר בלהסתיר את זה".
לפתע נשמעו קריאות. אלבוס וריצ'רד הביטו מסביב, ולבסוף מצאו את מקור הרעש. אלה היו נער ונערה שעמדו בגבם אליהם, עם פניהם לאגם. הנער החזיק את הנערה בזרועותיו, והעמיד פנים שהוא רוצה להפיל אותה למים. הנערה צווחה וצחקה, אבל היה ברור שהיא לא באמת מפחדת. אחרי רגע הנער הניח אותה על רגליה, התקרב אליה ונשק לה.
אלבוס הסיט את מבטו הצידה, פניו מעקצצות ממבוכה. הוא הרגיש שהוא מאדים, למרות שלא היה בטוח למה. הוא וריצ'רד המשיכו ללכת בלי לומר מילה במשך פרק זמן ממושך.
"אני אף פעם לא אבין", אמר לבסוף, "למה אנשים מרגישים כל כך בנוח לעשות דברים כאלה בציבור. כאילו, שלום, יש אנשים מסביבכם שאולי לא רוצים לראות את זה, נכון?"
אלבוס הרים את עיניו, מצפה לתמיכה, אולם אז ראה שריצ'רד מביט בו במבט מוזר.
"מה?" שאל
ריצ'רד משך בכתפיו, עדיין עם אותה הבעה לא ברורה. "כלום".
שאר הדרך לטירה עברה עליהם בשתיקה.

מתעוררים לחיים - פאנפיקיםWhere stories live. Discover now