לא ראיתי את יונגי כבר כמעט שבוע. יש לי הרגשה מוזרה לגבי זה. אני מרגיש כאילו אני ממש רוצה לפגוש אותו שוב, אני מניח שזה בגלל שהוא התחבב עליי.
ישבתי בכיתה וחשבתי עליו. דמיינתי אותו יושב שם בסלון אצלי בבית וקורא לי, "ג'ימין... ג'ימין.." רגע למה הוא קורא לי הוא כאן לידי.. עד שפתאום ההבנה הכתה בי, "ג'ימין!"
הזזתי את ראשי מצד לצד מהר ועניתי למורה "כן המורה?" "ג'ימין אני מניחה שאתה מבין את כל החומר אם אתה מרשה לעצמך לחלום בהקיץ ככה באמצע השיעור" היא אמרה ומבט זדוני עלה על פניה. המבט הזה הלחיץ אותי.
"ל-לא המורה, אני מצטער שלא הקשבתי" עניתי. "זה בסדר ג'ימין אני בטוחה שתוכל לכפר על כך בריתוק" השפלתי את ראשי. אני ממש לא בראש עכשיו של להשתעמם בריתוק.
"המורה יש לך את השיעור הזה ביותר משעמם?" שמעתי קול מוכר פונה למורה בהתחצפות "איזה חצוף, ריתוק בסוף היום" אז הפניתי את מבטי וראיתי שג'ין הקריב את עצמו בשבילי.
עשיתי לו מבט של תודה והוא החזיר לי מבט של אין בעד מה. לפחות אני לא יהיה לבד בריתוק.
היום עבר לאט עד שהגיע סוף היום שאני וג'ין נשארים לריתוק. הלכנו לכיוון הכיתה וראינו שם את טאהקוק יושבים בכיסאות הכיתה הריקה.
התקדמנו אליהם ונכנסנו לכיתה "טאהקוק? מה אתם עושים פה?" שאלתי. "הי~ לא לקרוא לנו ככה" טאהיונג ענה. "טאה וקוק. יותר טוב?" התלוננתי בצחקוק.
"כן תודה" הוא השיב. "אנחנו כאן כי טאהיונג לא הפסיק לדבר איתי כל השיעור" ג'ונגקוק אמר בגלגול עיניים וטאהיונג החזיר לו גלגול עיניים וארבעתנו צחקנו.
"משהו מצחיק אתכם?" המורה הממורמרת שאלה אותנו כשנכנסה לכיתה והניחה את ספריה על השולחן. "לא המורה." ענינו לה ביחד.
עבר זמן הריתוק. למזלי חבריי הפכו אותו לפחות משעמם. הלכתי לכיוון הבית ברגל, זה קצת ארוך אבל אם אני לא ממהר אז אין לי בעיה.
פתחתי את הטלפון וראיתי שנפתחה קבוצה חדשה בוואטסאפ. נכנסתי אליה וראיתי שיון-אה פתחה קבוצה חדשה, והוסיפה את אימי ואת יונגי. אחר כך אימא שלי הוסיפה גם אותי כי ליון-אה אין את המספר שלי.
הם שלחו בקבוצה תמונות של אתרים ומסמכים שקשורים לטיסה. מיד הבנתי את משמעות הקבוצה.
ואז הסתכלתי על המשתתפים. ראיתי את תמונת הפרופיל של יון-אה ואימי, ואז ראיתי את תמונת הפרופיל של יונגי. חשבתי לעצמי אם לכתוב לו אבל אני ביישן מדי.
התחלתי לתת לעצמי עוד סיבות בראש למה לא לשלוח לו הודעה ושכנעתי את עצמי לבסוף. אבל כן שמרתי את תמונת הפרופיל שלו. אני לא יודע למה.
המשכתי ללכת ונזכרתי בחלום שהיה לי לפני שבוע. החלום המציאותי. אני כבר פחות זוכר פרטים ממנו כי עבר הרבה זמן.
מה שאני כן זוכר ממנו זה שזה היה במקום שאף פעם לא הייתי בו. קצת דומה לתמונות מסוימות שראיתי ששלחו בקבוצה שלנו, על כל מיני ארצות למיניהן שנוכל לבחור לאן לטוס.
הסתכלתי שוב בקבוצה וחיפשתי את התמונות הדומות למקום שראיתי בחלום שלי. עד שמצאתי.
התמונות מאיטליה. זה ממש נראה כמו בחלום שלי. ראיתי בחלום שהייתי במקום ריק מאנשים. חוץ ממישהו אחד, שאותו לא זיהיתי.
זאת אומרת לא מישהו, זה היה ילד. וגם אני הייתי ילד. זה מרגיש כמו איזשהו זיכרון ישן. לילד היה שיער חום אדמדם. ראיתי אותו מאחורה. בגלל זה לא יכולתי לדעת מי זה.
ביום של החלום לא ממש הבנתי את זה, אבל משום מה לפני כמה ימים הילד היה לי נורא מוכר פתאום. ולא הבנתי למה.
YOU ARE READING
My stranger friend *YoonMin* (boyxboy) -מוקפא-
Fanfictionאממ טוב זה הסיפור הראשון שאני כותבת אז.. לא לשפוט פליז ניסיתי~ בבקשה תצביעו אם אתם אוהבים את הסיפור, אני לא יודעת אם להמשיך או לא ואם הסיפור מעניין בכלל...🥺❤️ אני אשמח אם תכתבו את דעתכם, אולי הצעות לשיפור..?
