פיצה בוי

פרק 18 / צ'ייס

*אזהרה חמורה. הפרק מכיל קטעים מיניים מפורטים לאחריות הקורא בלבד.

חניתי את האופנוע בצמוד לשני אופנועיי הפיצרייה האחרים, קושר אותו טוב למעקה הבטחון ושולף את המפתחות בפעם האחרונה.
זה לא היה אופנוע מדהים אבל עדיין הספקתי להתחבר אליו. חבל שהוא של הפיצרייה.
סחררתי את המפתחות סביב אצבעי בזמן שבדקתי בפעם האחרונה אם ארגז הנשיאה ריק ולא נשאר על האופנוע דבר מחפציי ואז נכנסתי את דלתות הפיצרייה, צליל פעמון מוכר מלווה את צעדיי.
"צ'ייס! טוב לראות אותך מוקדם כל כך בבוקר. איך אתה מרגיש?" כהרגלה, מיס גלן קדמה את פניי בעדינות ואדיבות אפילו שהנחתי שהיא יודעת מה קרה עם נכדה.
"אני מרגיש טוב, באתי להחזיר ציוד." השבתי.
חשבתי על המלאך שלי פתאום. הוא ידע שהתפטרתי וזו אחת הסיבות שהוא לא וויתר על מציאת עבודה אפילו שאני יודע שהוא רצה.
חום מילא את גופי והבטחתי לעצמי שלא אחזור הביתה עד שלא אמצא בעצמי פיצרייה אחרת לעבוד בה.
מיס גלן הביאה לי טופס לחתום עליו ומעטפה עם תלוש המשכורת האחרון שלי ונפרדה ממני בחיוך.
"אתה תמיד מוזמן עם בן הזוג שלך צ'ייס, שלא תרגישו לא נעים." היא אמרה ואני חייכתי מסיבותיי האישיות.
"אל תדאגי מיס, נבוא לבקר."
יצאתי אל הרחוב.
ללא אופנוע מצאתי את עצמי פתאום מתהלך ברחובות ניו יורק. האוויר היה נעים והמחשבות הסתחררו לי בראש.
אנג'ל התוודה.
הוא אמר שהוא אוהב אותי. הוא באמת אמר את זה והתכוון לזה והסיר כל חשש ודאגה מליבי.
זה שימח אותי בצורה שאי אפשר להסביר במילים, הרגשתי איך הלב שלי מתפוצץ מאהבה. מתי הפכתי כזה רגשני? מתי הגוף שלי והראש שלי והלב שלי הספיקו ליפול חזק ככה לרשת ועוד של בחור ורוד שיער אחד?
חייכתי כשחשבתי על המלאך, על אבן החן הזאת. כשהורדתי אותו הבוקר במסעדה הוא ממש רעד לי בידיים. הוא כזה אמיץ. אני לגמרי המעריץ שלו.
ברגע שהמילה "מעריץ" עלתה למוחי התעורר בי רעיון חדש. חייכתי אל עצמי בממזריות ונכנסתי אל חנות הפרחים הקרובה.

אחרי שלוש שעות כבר נסעתי בחזרה אל הבית שלנו על האופנוע החדש שלי מהפיצרייה החדשה שבה התחלתי לעבוד. במטען היו שקיות עם צעצועים לחתולים, ארגז חול מתגבש, אוכל לגורים, אמפולות נגד קרציות לפי משקל, מתקן טיפוס, קולר, חטיפים לגורים ועוד כל מיני שטויות שהמוכר דחף לי ולא הייתי מוכן לזלזל בהם.
הפיצרייה החדשה הייתה רחוקה יותר מהבית אבל קרובה יותר לעבודה של המלאך ככה שאם נתאם משמרות אוכל להחזיר אותו ולקחת אותו בכל יום.
הגעתי הביתה ופיצה קיבלה את פניי ביללות. ידעתי שהיא רעבה וישר הלכתי לסדר לה פינה שלמה לעצמה עם כל הדברים שקניתי לה. החיידק יהיה כל כך גאה בי.
אחרי זה כבר היה הזמן לצאת להביא את האישה שלי. שיט. הוא יהרוג אותי אם הוא איי פעם יגלה שככה קראתי לו.
יצאתי מהבית פעם נוספת ועליתי על האופנוע החדש, ממהר לאסוף את המלאך כדי לשמוע איך עבר עליו היום הראשון ולראות אם קיבל את מה ששלחתי לו וצחק מזה.
כשהגעתי הוא כבר עמד בחוץ, ידיו גוננו על תיק הצד הקטן שנשא עמו.
סביבו עמדו עוד בחור צעיר ובחורה שכנראה סיימו גם הם את המשמרת שלהם וחיכו למי שזה לא יהיה שיבוא לאסוף אותם.
השלושה פטפטו וצחקו ונדמה היה שאנג'ל משתלב בסדר גמור עם הסביבה שלו.
צביטת קנאה עקצה בליבי. רק חסר לו שהוא יעדיף לבלות איתם יותר מאשר איתי.
הסרתי את הקסדה, נותן לשיערי השחור להתפזר ברוח והנחתי אותה על מושב הכיסא. לא הייתי צריך להתקרב אפילו לכיוונם, המלאך כאילו הרגיש בנוכחותי ועיניו ישר התבייתו עליי.
חייכתי. בדיוק ככה מלאך שלי. אתה צריך להסתכל אך ורק עליי.
אנג'ל חייך חיוך מבויש, נופף לחבריו החדשים ואז פנה לכיווני. רק באותו הרגע הבחנתי שידיו אינן נושאות את זר הפרחים הגדול ששלחתי לו. איך לא שמתי לב לזה קודם?
"מלאך." נהמתי את שמו, ידי נכרכות אוטומטית סביב מותניו הצרים.
"צ'ייס." הוא הניח את ראשו על חזי באנחה.
"זה היה כל כך... קשה." הוא סיכם.
חייכתי והרחקתי אותו מעט מגופי כדי שאוכל להביט בפניו.
"אתה נראה כאילו דרס אותך עדר לקוחות. זה באמת היה עד כדי כך קשה?" לא שאלתי בינתיים על הזר. ידעתי שהוא קיבל אותו כי השליח צילם לי אבל רציתי שהוא יעלה את הנושא בעצמו.
"זה היה קשה אבל אני חושב שאוכל להתמודד עם זה." אנג'ל חייך אליי אבל משהו בחיוך שלו היה נראה לי... מוזר.
"תתחדש על האופנוע אגב, מצאת עבודה חדשה?" הוא שאל, מתחמק לפתע מהחיבוק שלי וניגש להסתכל על ארגז המטען עליו היה כתוב שם הפיצרייה בה עבדתי.
הרמתי גבה בשאלה.
"מה עובר עלייך מלאך?"
"ע-עליי?" הוא גמגם, עיניו התרוצצו סביבי אבל לא התמקדו בי. כמעט כאילו הוא מתבייש במשהו.
משהו לא בסדר ואני לא יכולתי להישאר לזה אדיש יותר, תפסתי במפרק כף ידו ומשכתי אותו אחריי בכוח אל הסמטה הקרובה, מצמיד אותו אל הקיר הרחק מעיני המתבוננים.
"אאוץ'! צ'ייס! מה קורה?"
"אתה מסתיר ממני משהו." נהמתי, כולא אותו בין ידיי. "זה הסיגמא הזה?! הוא עשה לך משהו? ידעתי שהוא הסתכל עלייך מוזר! אתה יפה מידי ומתוק מידי וטוב לב מידי כדי להתעלם ממך. אני צריך להראות לו למי אתה שייך." פניתי בכעס לצאת מהסמטה כשאנג'ל תפס אותי בחוזקה בחולצתי.
"זה לא זה!" הוא קרא מיד ואני עצרתי.
"זה פשוט..." הוא הסמיק. הסתובבתי אליו והתאפקתי כל כך לא ללכת לשבור למנהל החדש את הפרצוף.
"אני... קיבלתי היום זר פרחים. ממעריץ סודי. זה כל כך דבילי צ'ייס, בבקשה אל תכעס. לא חשבתי ששווה לדבר על זה כי אני באמת לא יודע מי זה ו... אז מה אם הוא שלח פרחים? אני אוהב אותך! באמת! זה כל כך לא משנה שום דבר העובדה שיש מישהו כזה. אני אפילו לא מצליח לחשוב מי זה יכול להיות. אני בקושי מכיר אנשים ו... פשוט זרקתי את זה לפח וזה היה כל כך מביך כי המלצרים צחקו עליי והחמיאו לי אבל-" הוא השתתק פתאום כשראה את החיוך הענק שהיה מרוח על שפתיי. התאפקתי כל כך שלא להיקרע מצחוק כדי לא להביך אותו. הקלה שטפה את גופי.
"ל-למה אתה מחייך?!" הוא התעצבן פתאום.
"סיימת עם המלמולים שלך?" שאלתי.
"צ'ייס זה לא מצחיק!"
"זה מאוד מצחיק מלאך. אתה באמת לא מצליח לחשוב על אף מעריץ סודי שהיה שולח לך פרחים?"
"לא! מי חוץ ממך מכיר אותי ויודע שהתחלתי לעבוד ב-" פתאום הוא הבין והגוון בלחיו לא היה יכול להיות אדום יותר.
לא הצלחתי לעצור את עצמי, שאגת צחוק אימתנית מלאה את הסמטה שבודדה אותנו. הייתי צריך להחזיק בבטני מרוב שהיא כאבה מצחוק.
עיניי המלאך התמלאו דמעות והוא התחיל לבכות אבל הסיטואציה הצחיקה אותו אז הוא גם צחק.
"אתה פשוט מפגר! גבר מפגר!" הוא בכה וצחק ובכה עוד.
"אני זרקתי את זה לפח! וכולם צחקו עליי שיש לי מעריץ סודי! ביום הראשון שלי צ'ייס!" הוא לא הצליח להפסיק אבל גם אני צחקתי ומשכתי אותו אליי קרוב כל כך שחולצתי נרטבה מהדמעות שלו.
"אידיוט מושלם." הוא שיהק ואני מחצתי אותו.
"כמעט הלכתי להוריד למנהל שלך את הראש. חיידק ורוד וטיפשון. גם אם באמת היה לך מעריץ סודי והמטריד הזה היה שולח לך דברים למקום העבודה החדש שלך הדבר הראשון שאתה עושה זה להתקשר להגיד לי. הבנת?"
"בסדר." הוא אמר, ידיו התהדקו סביבי. "אפשר ללכת הביתה עכשיו לפני שאני קובר את עצמי?"
"אפשר." צחקתי.