פיצה בוי

פרק 20 / צ'ייס

עמדתי בסמטה הצדדית על יד מסעדת הסושי שאנג'ל עבד בה דקות ארוכות אחרי שכבר הורדתי אותו ונפרדתי ממנו לשלום. הסיגריה לחוצה בין שפתיי, עוד לא דולקת, והאש במצית נדלקת ונכבת לסירוגין באצבעותיי בזמן ששקעתי במחשבות.
 מה אני בעצם בשביל המלאך? בשביל החיידק הורוד והמסוכן הזה שהשתלט ביסודיות על כל חלק מגופי, ליבי ומוחי?
למה הוא לא מסוגל להגדיר אותי ובעצם מתחמק בכל פעם מחדש, נרתע לאחור, כשנושא הזוגיות עולה?
לפני שאימי נפטרה, כשעוד הייתה מאושפזת בבית החולים, לא היה זה הוא שאמר שהוא רוצה להיות "יותר מסתם לקוח" בשבילי?
ולפני לא הרבה זמן הרי גם הוא סוף סוף נענה לי והתוודה על אהבתו, לא?
אז למה. למה אני עדיין מרגיש שהוא לא שלי?
אולי... אולי הוא לא רוצה להיות שלי. ואולי הוא... אולי הוא מפחד להיות שלי?
המחשבה האחרונה מחצה את הלב שלי כאילו הייתה יד הנסגרת בחוזקה לאגרוף קמוץ.
הרגשתי אבוד ואומלל בידיעה שאולי אני מקשה עליו, מכאיב לו ומסבך אותו.
האם אני מכאיב לורוד השיער, ירוק העיניים, הבחור הכי יפה בעולם הזה שהתאהבתי בו כל כך חזק?
אנג'ל פשוט יקר מידי לליבי. איך אני בכלל אמור להתמודד עם המחשבה שאני פוגע בו? מה הדבר הנכון שעליי לעשות?
השאלות ללא תשובות האלה נתלו מעליי באוויר החנוק בסמטה הצדדית הזאת.
איבדתי את החשק לעשן והחזרתי את הסיגריה בחזרה אל הקופסא, טומן אותה ואת המצית באחד מכיסי מעיל העור שלבשתי.
אתמול בלילה... הייתי קשוח מידי איתו?
נזכרתי בבגדים הקרועים, בצבע עורו החיוור והעדין שהפך ארגמני היכן שסימנתי אותו. כמובן ששום דבר לא נעשה חלילה בכדי להכאיב לו! רציתי רק לגרות אותו, להדליק אותו, לשגע אותו כמו שהוא משגע אותי. לטרוף אותו ולאהוב אותו ולתת לו להרגיש הכי חופשי ויפה כשהוא איתי. אבל פתאום ניקרה בי מחשבה טורדנית. האם הכאבתי לו והוא בכלל העמיד פנים שהוא נהנה?
זה כל כך כואב, לעזאזל. המחשבות הטורדניות האלה שלא חדלות מלהגיע.
אם פגעתי בו והוא לא אמר לי! איך...
הסתובבתי אל הקיר עליו נשענתי, הפעם מצמיד את מצחי אל הלבנים הקרות, מנסה לצנן את כל מה שצף. להרגיע את ליבי הרועם.
אסור לי לשקוע בחוסר בטחון הזה, אני לא יכול , זה פשוט לא הוגן שאעשה לו את זה.
אני חייב לסמוך עליו. אני חייב לסמוך על האהבה שלו כי... כי אני אוהב אותו.
ואז, כאילו הלב הכואב שלי קרא אליו, פתאום שמעתי קול עדין ומתוק שואל-
"צ'ייס?"
הפינתי את ראשי מיד לכיוון הקול, אל הכניסה לסמטה.
אנג'ל עמד שם. יפה כמו פריחת הסאקורה ביפן.
הוא לבש חולצה שהייתה גדולה עליו בכמה מידות, מעוטרת בסמל מסעדת הסושי שבה עבד ומהודקת לגופו בסינר לבן שהדגיש את מותניו הצרות.
שיערו הוורוד התבדר ברוח הבוקר הקלילה שנשבה בכניסה לסמטה ועיני האמרלד המהפנטות שלו ברקו באורה הבהיר של השמש שהסתננה מבעד לעצים מעליו.
הוא עמד שם במבט מופתע, כל כך מקסים, אוחז עדיין בידו האחת כוס זכוכית, ומטלית לייבוש כלים בידו האחרת.
"צ'ייס מה אתה עדיין עושה כאן?" הוא שאל, מבולבל. "ראיתי את האופנוע שלך מתוך המסעדה ויצאתי מיד! ישר חשבתי שאולי קרה לך משהו! למה לע-"
אבל מעולם לא אפשרתי לו לסיים את המשפט הזה. שפתיי התרסקו על שפתיו המתוקות ברגע שסגרתי את המרחק ביננו.
ידי תפסו במותניו הצרות והצמידו אותו קרוב אליי ואור השמש פתאום נגע גם בשיערי השחור מאחר ויצאתי לקראתו מהסמטה החשוכה.
כשניתקתי את הנשיקה הרכה המלאך עדיין עמד קפוא בידיים רחוקות מהגוף, אוחזות בחוזקה בכוס ובמטלית.
"מ-מ-מה... בשביל מה זה היה פתאום?!" לפתע לחייו העגלגלות עטו גוון כהה יותר משיערו.
לא יכולתי שלא לחייך, "אתה יודע שאני אוהב אותך מלאך, נכון?"
הוא הוריד את ידיו והסתכל בי, ממצמץ. כאילו מאשר לי להמשיך לדבר.
"אתה יודע שאני מאוהב בך? שכבשת את הלב שלי עוד ביום ההוא שפתחת בפניי את הדלת בפעם הראשונה, חסר חולצה ועם מבט של נער ליווי בעיניים?" אמרתי. על המשפט האחרון זכיתי לבעיטה כואבת בשוק הרגל שלי, אבל זה היה שווה את הסומק הכהה בלחייו ואת שפתו התחתונה שרעדה קלות. כמעט יכולתי אפילו לשמוע את ליבו הולם.
"אחח... באמת יש לך בעיטות מסוכנות." גנחתי בכאב מזוייף. אני מוכן שתכה אותי למוות חיידק כל עוד תמשיך להסתכל עליי במבט המחשמל הזה.
"ב-בשביל מה כל ההצהרות האלה פתאום?" הוא דרש, מתעלם ממני בכוונה.
התקרבתי אליו שוב וכרכתי מחדש את ידי האחת סביב מותנו, מהדק אותו אל גופי.
העברתי את כף ידי השנייה בשערותיו הורודות באיטיות, "פשוט חשבתי שתשמח לדעת את זה מלאך... שבשבילי אתה היחיד שקיים." ואז רכנתי ונשקתי למצחו בעדינות.
הלב שלי סוף סוף היה שוב רגוע.
אני אחכה לו, גם בחיים הבאים אחכה לו אם זה מה שהוא ידרוש ממני. כי אני באמת אוהב את הבחור הזה, את הבחור המטופש, המסוכן והאוכל פיצות הזה.
"אנג'ל!" צעקה רמה קטעה את הרגע הקסום שלנו, "אנג'ל מה אתה עושה שם?! שולחן עשר התחילו להגיע!"
אני ואהובי הפננו את מבטנו במהירות לעברו של סיגמא, המנהל הגבוה וסגול השיער שאפילו עד כאן, מטרים ארוכים ממנו, יכולתי לראות את עדשות המגע הכחולות שלו נוצצות בשמש הבוקר.
אנג'ל כאילו ניעור מטראנס זינק מזרועותיי וקרא "אני בא!" ואז הוא פנה אליי בחדות.
"צ'ייס יש איזו חברה שהזמינה שולחנות מראש היום, אני חייב ללכת." הוא הסתכל עליי במבט חסר סבלנות.
"בסדר גמור מלאך, רק תשמור על עצמך." השבתי בטון מרגיע, אבל שנייה לפני שהוא פנה בחזרה, בידיעה מוחלטת שסיגמא עדיין צופה בנו, תפסתי את האישה שלי בסנטרו ונשקתי לשפתיו. נשיקה עמוקה מלאה בהבטחות כמוסות ללילות סוערים וכמה מגשי פיצה שהוא רק ירצה.
עיניי נותרו פקוחות והספקתי לראות את סיגמא ההוא מגרד בעורפו בחוסר נוחות ונכנס בחזרה אל תוך המסעדה.
"צ'ייס!" אנג'ל קרא בחצי כעס. הוא הזעיף פנים למבט מתוק שהיה אמור להיות מפחיד נדמה לי.
"עכשיו לך מכאן." הוא אמר ופנה אל המסעדה.
"זה היה לייתר בטחון!" קראתי אחריו, וכשלבסוף הוא הפנה אליי את מבטו רגע לפניי שנכנס למסעדה, קרצתי אליו והוא חייך. נעלם מאחורי הדלתות.
 
 
את שאר הבוקר העברתי במשלוחים ותחושה הרבה יותר נעימה הסתובבה בגוף שלי.
אני אמשיך לאהוב אותו ולסמוך עליו ובסוף, הוא יפתח אליי את ליבו.
הוא כבר אמר שהוא רואה בי יותר מסתם שליח, אנחנו אפילו גרים ביחד! אני יכול להסתפק בזה לעת עתה ולא ללחוץ עליו לדבר בהגדרות.
נכנסתי אל הפיצרייה שהייתה עדיין חדשה בשבילי וחייכתי אל הבעלים של המקום שעמד מאחוריי הקופה.
הוא היה נראה מופתע על שחזרתי כל כך מהר מהמשלוח האחרון.
"אבל זה היה כמעט עשרים דקות מפה, איך...?" הוא תהה בקול.
משכתי בכתפיי ונשענתי על הדלפק, "הזמנה חדשה?" שאלתי, אבל הוא השיב בשלילה.
"עוד לא קיבלנו שום הזמנה מאז שיצאת." הוא אמר, והכניס חבילה חדשה של כסף קטן לתא אחד במגירה של הקופה.
"תגיד..." אמרתי פתאום, והמנהל שלא היה רגיל לשמוע אותי מדבר הרבה הרים אליי את מבטו בעניין.
עמדתי לשאול אותו איך להכין פיצה, אבל פתאום הרגשתי מטופש מידי.
האמת הייתה שרציתי להפתיע את המלאך היום אחרי שישוב מהעבודה וחשבתי שלהכין פיצה ביתית יכול דווקא לשמח אותו.
מצד אחד, פיצה אמורה להיות משהו שדיי קל להכין, לא? אבל מצד שני בטוח יש טיפים שיהפכו אותה למושלמת!
ובכלל, אני לא טבח כזה מדופלם. אני יודע להכין כמה דברים בסיסיים אבל אף פעם לא התעסקתי במיוחד באפייה.
אולי שווה להתקשר לאמה?
או שהיא תחשוב שאני לחוץ מידיי בגלל גוש של בצק מכוסה בעגבניות.
לרגע אחד השתעשעתי במחשבה על מה נער הליווי היה מכה אותי חזק יותר; על זה שאני קורא לו 'האישה שלי' במחשבותיי או על זה שהרגע חשבתי על פיצה כ 'גוש של בצק'.
"אין לי את כל היום אטווד." המנהל שלי נקש באצבעו על זכוכית הדלפק.
אויש לעזאזל, למה שלא פשוט אפתח את האינטרנט ואוציא משם מתכון?!
"אהה לא חשוב אדוני, אני חושב שאסתדר. אני יכול לצאת לעשן בחוץ? תקרא לי כשתגיע הזמנה."
***
בדיוק לקחתי את השאיפה הראשונה כשהפלאפון שלי צלצל.
חיוך ממזרי פשט על שפתיי כשעל הצג הופיע "נער ליווי".
"מתגעגע אליי?" עניתי.
הייתה נשיפה של מבוכה מהצד השני של הקו, "אולי רק קצת." השיב קולו הנעים של המלאך.
"איך עובר עליך היום?" שאלתי, טופח קלות על גב הסיגריה ואז מקרב אותה שוב אל שפתיי.
"האמת שדיי בסדר, היה בוקר קצת קשוח אבל אחרי זה היום היה רגוע. אני בדיוק בהפסקה."
"אתה מסיים כרגיל? יכול להיות שלא אוכל לאסוף אותך הביתה היום." אמרתי, מקווה שהוא לא שומע את החיוך בקולי נוכח התוכנית שהחלטתי ליישם. אני אכין לו פיצה היום ויהי מה!
"אני כנראה אתעכב היום, אבל קרה משהו? למה אתה לא יכול לאסוף אותי?" אנג'ל שאל והצלחתי לשמוע טון קצת בכייני בקולו, כמעט כאילו הוא חיכה כל היום לחבק אותי מאחורה בזמן הנסיעה הביתה.
"יש לי כמה סידורים לעשות לפני שאגיע הביתה ואני לא רוצה לעכב אותך, אבל תסמס לי עשר דקות לפניי שאתה מסיים. אני אשלח אלייך מונית." לא נתתי לו אפילו להתווכח. נימת הדיבור בה השתמשתי הייתה חדה והחלטית.
"בסדר, פיצה בוי." הוא אמר בקול כמעט מזלזל.
"אתה תשלם על הזלזול הזה חיידק." עכשיו כבר לא הצלחתי להסוות את החיוך הזחוח שלי.
הייתה שתיקה ואז פתאום קולו הנעים אמר בכמעט לחישה, "אני לא יכול לחכות." והקו נותק.
חתיכת ממזר, הוא בהחלט ישלם על זה.
סיימתי לעשן ונכנסתי חזרה אל הפיצרייה בחיוך רחב. הבטן שלי כאילו עשתה שלוש סלטות באוויר מרוב שמחה.
אני זכיתי. פשוט זכיתי במלאך הזה.
 
כמעט כאילו הגורל התערב לטובתי, עוד לא הספקתי לבקש מהבוס שלי לשחרר אותי מוקדם יותר והוא כבר קידם את פניי באמרת "השליח של משמרת ערב הקדים וגם ככה אין הרבה עבודה היום." ושחרר אותי לדרכי.
יצאתי לכיוון הדירה ועצרתי בסופר הקרוב, עוקב אחר המתכון שמצאתי באינטרנט וקונה את כל המצרכים הנדרשים.
כשהגעתי לדירה שלנו פיצה החתלתולה קידמה את פניי ויללה בקול כדי שאשחק איתה.
"לא עכשיו קטנה שלי." ליטפתי את קודקוד ראשה אבל כמעט מיד פניתי לפרוק את המצרכים על השיש במטבח.
"היום אבא שלך יהיה קצת עסוק בתקווה שהוא ירגש את האבא השני שלך כל כך חזק, ואז בלילה שניהם יהיו מאוד עסוקים."
פיצה יללה בקול לא מרוצה ואז פנתה לכיוון חדר השינה ונעלמה בעקבות אחד הצעצועים שלה.
פרסתי את כל המצרכים והבטתי בהם במבט קצת חשדני. אתם תהפכו לפיצה בסוף, נכון?
אבל לא היה לי זמן להתעכב והחלטתי פשוט לקפוץ למים, או לרוטב, מה שתחליטו, ולהתחיל.
 
זה...
לא בדיוק הלך לפי התוכנית.
דקות ספורות לפני שהמלאך חזר הביתה המשלוח פיצה שהזמנתי ברגע האחרון הגיע לפניו.
אנג'ל נכנס לדירה, אפו מתעקם נוכח הריח המוזר ואז מבטו נחת על המחזה הכושל שלפניו.
ישבתי על אחד מכיסאות הבר הגבוהים, נמרח על שולחן האוכל כשלצדי מגש הפיצה המוזמנת רותח ומעלה אדים והבעת תבוסה על פניי. מאחוריי על השיש היה מגש שחור שיצא מהתנור ועליו מה שהייתה אמורה להיות פיצה מושלמת, רק שעכשיו נשארו ממנה גושים גדולים של בצק שחור ושרוף.
"היי." אנג'ל ניגש אליי ורציתי לקבור את עצמי כשראיתי שהוא מסווה חיוך.
הוא אסף את פניי בכפות ידיו הקטנות וחפן את לחיי, מפנה את מבטי לעברו.
"היי." השבתי בקול מאוכזב.
"מה ניסית לעשות?" הוא שאל בעדינות.
"להכין לך פיצה." הקול המאוכזב לא השתנה, וכמעט שרציתי לשרבב שפה אחת החוצה ולגרום לו לנחם אותי.
"למה פתאום רצית להכין לי פיצה?" אנג'ל לא הצליח להסתיר יותר את חיוכו, שהלך ונמרח על כל הפרצוף שלו.
"בגלל," הזדקפתי לישיבה, ואז פתאום משכתי את גופו הצר בין רגליי וכלאתי אותו צמוד לגופי. ידיו עדיין חפנו את לחיי כשהרים אליי זוג עיניי אבני חן נוצצות וחיוך כובש.
"בגלל שרציתי לשמח אותך. אבל אני לא אכנע, הו לא! אני אנסה להכין אחת גם מחר וגם ביום שאחרי וגם ביום שאחרי עד שאהיה מומחה לפיצות! ואתה תרצה לאכול רק מהפיצות ש*אני* מכין! אפילו נפתח פיצרייה ביחד בזכות הכישורים שלי והיופי העוצר נשימה שלך! הא? מה אתה אומר?" דחפתי את אפי צמוד לשלו ולחצתי באצבעותיי במותניו עד שהוא התפתל מצחוק וניסה לחמוק מידיי.
"אתה משוגע וכל הפרצוף שלך מלא בקמח!" הוא קרא, צחוקו מתגלגל ומתגלגל בזמן שהידקתי את רגליי סביבו ומנעתי ממנו לברוח, ממשיך לדגדג אותו ולדחוף את פניי המלוכלכים לתוך פניו. מתחכך בו כמו חתול.
"אתה תראה! תהיה לנו פיצרייה מדהימה! כל היום חשבתי על זה!"
"בסדר! דיי, תפסיק-" הוא לא הצליח להפסיק לצחוק וקול צחוקו היפיפה, המלא בחן, מילא את אוזניי ואת ליבי.
"אתה מאמין לי שתהיה לנו פיצרייה?" שאלתי, מפסיק בבת אחת לדגדג אותו ורק מצמיד אותו אליי יותר.
"אתה תשחרר אותי אם אגיד שכן?" המלאך לא הצליח להסיר את החיוך משפתיו וחזהו עלה וירד כשניסה להסדיר את נשימותיו המהירות.
"רק אם אתה מתכוון לזה באמת!" הצהרתי ואז תקפתי אותו פתאום בנשיקות קטנות. ממטיר על אפו הקטן, על לחיו, על שפתיו, אוזניו ועל כל חלק בפניו שהצלחתי ללכוד בזמן שהוא התחיל שוב להתגלגל מצחוק וטלטל את ראשו במטרה לחמוק ממני.
"כן! כן! אני מאמין לך! אני מתכוון לזה! אהה!"
עמדתי לנשק אותו נשיקה סוערת כשלפתע פעמון הדלת צלצל.
שנינו קפאנו במקומנו, החיוך נמחק מפניו של אנג'ל כלא היה ואני שחררתי אותו כמעט מיד מאחיזתי.
"אתה מחכה למישהו?" שאלתי.
"לא." הוא השיב בכנות. "אולי שכחת לשלם לשליח של הפיצה?"
הרמתי גבה. שאני אשכח לשלם לשליח? שום סיכוי.
הסיבה ששנינו היינו כל כך מופתעים מפעמון הדלת הייתה שלפי מה שהבנתי מאורח חייו של נער הליווי הפרטי שלי, אין לו אורחים בדרך כלל, שום קרובי משפחה שבאים לבקר, וחוץ משליחים ממסעדות שונות בדרך כלל אין ביקורי פתע.
"חכה כאן." הורתי, מזנק מכיסא הבר ופונה אל עבר הכניסה. 
אנג'ל הקשיב לי ולא בא אחריי.
הצצתי בעינית הדלת אל המסדרון. דמות גבוהה במקצת וחיוורת עמדה שם, קרוב מידי אל הדלת מכדי שאוכל לראות את פניו.
האורח הזר צלצל שוב בפעמון אבל הצליל נקטע באחת כשפתחתי את הדלת. לא לרוחבה, רק מספיק בשביל לחשוף את מי שזה לא יהיה ושיראה את המבט הלא מרוצה על פניי.
"כן?" שאלתי, זורק את הנימוסים. מי שזה לא יהיה הוא הרס לי ממש עכשיו רגע לא פחות מקסום עם אהובי.
הדמות שהתגלתה כבחור הסתכלה עליי בהפתעה.
הוא היה נמוך ממני אם כי רק בסנטימטרים בודדים, כלומר הוא עדיין היה דיי גבוה.
עורו היה חיוור אפילו יותר משל אנג'ל ושיערו היה בהיר, כמעט אפור, ונפל במרושלות על פניו.
עיניו היו מראה קצת חריג בפרצופו מאחר שהיו כהות כל כך, כמעט שחורות, וזה לא כל כך תאם את גווניו הבהירים.  
הוא היה רזה ממני אך מבנה גופו היה עדיין דיי חסון והוא לבש חולצה כהה עם צווארון גבוה שאותה תחב למכנסיי ג'ינס בהירים. הדבר שמשך את מבטי יותר מכל היה שהוא אחז בזר פרחים בידו האחת.
"מי אתה?" הוא שאל. וזה כשלעצמו גרם לגבתי לזנק בחוסר אמפתיה.
"אני חושב שאני צריך להיות זה ששואל?" השאלה הייתה רטורית וחדה, לא באמת מאפשרת לו להתחמק ממני.
"אה, כן. כמובן. אני- אממ, אנג'ל לא גר כאן?" ניכר היה שהוא באמת התבלבל כשראה אותי והמילים יצאו מסובכות משפתיו הדקות. הוא לא ציפה שמישהו כמוני יפתח את הדלת.
ראיתי חברים לשעבר בחיי.
זו לא הפעם הראשונה שיצא לי להיתקל בבחור "שהיה שם קודם". מיד יכולתי לזהות שזה מה שהגבר האמריקאי הזה היה.
עם הזר פרחים בידו והמבט המבולבל על פניו, והעיניים האלה שניתרו מאחורי גבי כדי לנסות לראות אם מי שהוא מחפש נמצא שם.
"צ'ייס?" קולו של ורוד השיער נשמע ממעמקי המטבח. "הכול בסדר?"
וכאילו כדי לאשר את חשדי, אחיזתו של הבחור הזר התהדקה על זר הפרחים בהתרגשות ועיניו התרוצצו מעבר לכתפי.
"האמת ש, אהובי-" הדגשתי את המילה בכוונה, "יש כאן איזה בחור שמחפש אותך."
לא הסרתי את מבטי מהגבר הבהיר עד ששמעתי את אנג'ל מופיע מאחוריי ואז הפנתי אליו את ראשי כדי לבחון את מבטו.
כמו שתיארתי לעצמי, המלאך קפא במקומו למראה הבחור בפתח הדלת.
"איאן." הוא אמר בקול חנוק. "מ-מה אתה עושה פה?"
"לא ענית למיילים שלי. בהתחלה הבנתי שאתה בטח עדיין כועס על מה שקרה, אבל ככל שהזמן חלף קיוותי שסלחת לי, ובכל זאת לא ענית לאף אחת מההודעות."
איאן ניסה להסביר את עצמו בקול בטוח, אבל כפות ידיו רעדו במקצת. ניכר היה שהוא עבד על הניסוח מאות פעמים ובכל זאת הרגיש שהוא נשמע מטומטם כשאמר את המילים. משהו בהתנהגות שלו היה משונה, ומצאתי את עצמי מזדקף כמה שיותר כדי לחסום את הגישה שלו לאנג'ל.
"במשך שלוש שנים ראית שאני לא עונה לך ובכל זאת החלטת להופיע, ככה פתאום משום מקום, ולדפוק לי על הדלת?!" ורוד השיער כמעט ולא הצליח לשלוט בפאניקה שבקולו.
"אני- אני לא יכולתי להפסיק לחשוב על-" הבחור רק הבחין בחטף במבט הרצחני שלי ומיד בלע את המילה "עלייך" ובמקום זה אמר- "על- לחשוב על מה שקרה."
"אתה בכלל לא אמור להיות פה." אנג'ל רתח. משהו בנוכחות של הבחור הזה גרם לו לרעוד מכעס וגם מ... פחד?
"מלאך, הכול בסדר." ניסיתי להרגיע אותו.
"לא צ'ייס, לא הכול בסדר! יש לי נגדו צו הרחקה!"
המילים האלה בפרט גרמו לשיער על עורפי לסמור.
אם המצב ביניהם היה כזה חמור עד שאנג'ל הוציא נגדו צו הרחקה... אז הבחור הזה מסוכן יותר משהוא נראה.
נראה שאיאן התחיל להבין שהעניינים לא הסתדרו כמו שהוא קיווה, הוא שמט את הזר בתנועה אחת חדה ודחף את ידו לכיס מכנסיו.
"מי זה בכלל הבחור האסיאתי הזה?" הוא שאל פתאום בחדות. עיניו השחורות הבריקו בסוג של... קנאה?
"מה זה עניינך?!" אנג'ל ענה בכעס.
"זה החבר החדש שלך?! זה הבן זוג שלך?!" קולו של איאן התגבר ויכולתי לשים לב שידיו רועדות עכשיו ללא שליטה.
בתנועה כמעט לא מורגשת מאחורי הדלת סימנתי למלאך שלי להוציא את הפלאפון שלי מהכיס האחורי של מכנסי, בתקווה שהוא יבין שהוא צריך להתקשר למשטרה אם יתעורר הצורך.
"תענה לי!" איאן דרש, עכשיו גם קולו רעד.
רציתי להגיד לו בעצמי שכן, אני החבר והבן זוג של אנג'ל. והאחרון אני מקווה. רציתי להתרברב מול הגבר הבהיר הזה בעובדה הזאת שאנג'ל שייך לי. וגם עשיתי את זה כבר פעם. הרי לא אמרתי למנהל של החיידק בדיוק את זה?
אבל פתאום כל השאלות הנוראיות מאותו הבוקר צפו וחנקו את המילים בגרוני.
אולי... איך... אולי עדיף ש...
"זה לא עניינך מה הגבר הזה בשבילי! ואני לא מתכוון לענות למישהו כמוך על זה, אז כדאי שתסתלק." אנג'ל היה אמיץ, תקיף ומדהים, והרגשתי את אצבעותיו שולפות את הפלאפון שלי מהכיס. ועדיין, משהו כואב צף בחזי למשמע קולו הבטוח.
אפילו לבן אדם הזה אתה לא יכול להגיד מה אני בשבילך?
"הבנתי." איאן אמר פתאום. קולו נעשה שלב בצורה מחשידה.
"אם כך אין לי ברירה-" וכאילו תכנן את כל הסיפור הזה מראש, הוא שלף אולר שממנו הזדקפה סכין חדה וזינק ישר אליי.
 
 
אני רק זוכר שזה נגמר דיי מהר.
אנג'ל קרא בבהלה אבל אני מיד הדפתי אותו בכוח לאחור והוא התרסק על הרצפה כמה מטרים רחוק ממני ומאיאן.
הוא לא היסס. אפילו שאני בטוח שהדם קפא בעורקיו, אבל כמעט מיד הוא חייג למשטרה.
בשלב הזה אני רק זוכר שניסיתי בכל כוחי שהפסיכופת הזה, איאן, לא יגיע לאנג'ל.
הדבקתי אותו לקיר במסדרון וניסיתי להתחמק מהסכין המשתוללת בידו. מבטו היה רצחני והוא התפרע כמו משוגע וניסה לדקור אותי.
אני זוכר שהכתי אותו בחוזקה. ללא שליטה. והיה דם. שלי או שלו. אני לא יודע.
בסוף שמעתי צעדים רמים רצים במדרגות.
 
 
"צ'ייס?" אנג'ל התיישב לידי.
"היי... אני בסדר." חייכתי אליו חיוך מרגיע. "זה יעבור."
הוא הנהן אבל בכל זאת לא הצליח להסיט את מבטו מגוש הקרח הענק שהצמדתי לפניי, איפה שהסכין הצליחה לפגוע.
היו עוד חתכים, קטנים יותר שהיו פזורים על גופי במקומות אקראיים אבל המלאך טיפל בכולם במסירות.
"כמה פעמים עוד אתה מתכוון לפגוע בעצמך בגללי?" הוא אמר פתאום, ועיניו הוצפו בדמעות.
"אהובי..." הגיתי בקול נמוך, ואז רכנתי לנשק דמעה אחת שהצליחה לברוח מזווית עינו.
"אני אוהב אותך צ'ייס..." הוא לחש.
ואז, כאילו משהו ממש רע נכנס בי, במקום להשיב בצורה המתאימה לבחור מבית גריפינדור, השבתי בפחדנות-
"אז למה לא אמרת את זה לאיאן ההוא?"
אנג'ל הסתכל עליי בפליאה.
"מ-מה?"
אבל אני כבר הייתי להוט, המחשבות המכאיבות הציפו אותי שוב וכבר איבדתי שליטה.
"למה לא אמרת לו? למה לא אמרת לו שאני הבן זוג שלך ושאתה אוהב אותי? אני הבן זוג שלך, נכון?"
הסרתי את הקרח מפניי וחשפתי את החתך המכוער על לחיי. תישאר שם צלקת, ללא ספק.
"מה, על מה אתה מדבר? בכלל לא רציתי לענות ליצור הזה! חשבתי שהוא לא שווה בכלל שאפנה אליו." אנג'ל התרומם בכעס מהספה.
אבל אני... אני לא יודע מה עבר עליי.
אולי זה היה כל היום הזה שהיה יותר מידי בשבילי, אולי זה היה משהו מחוסר הבטחון הזה שלאחרונה גיליתי שיש בי כשזה מגיע לאנג'ל. אולי זו הייתה תגובה חסרת פרופורציות אל החבר הפסיכופת שלו לשעבר. פשוט לא שלטתי בכל מה שהבטחתי שאעשה למענו, המילים החליקו, שורפות, מגרוני.
"ואולי אתה פשוט לא רוצה אותי! אתה משחק את עצמך? אתה מעמיד פנים? למה שלא פשוט תגיד לי בפרצוף כדי שלא ארגיש כמו מטומטם שרודף אחריך?" נעמדתי עכשיו גם, נראה גבוה ומאיים
ופתאום עיניו של אנג'ל התמלאו בדמעות.
"איך אתה מעז?" הוא אמר.
ואני בשלי, "פשוט תפסיק לשחק איתי את המשחקים שלך!" קראתי. והתחרטתי על כל מילה שיצאה מפי.
"צ'ייס אתה חתיכת אידיוט!" ובמילים האלה אנג'ל דחף אותי בכוח לאחור ואז פנה לחדר השינה וטרק אחריו את הדלת.
קרסתי בחזרה אל תוך הספה וטמנתי את פניי בכפות ידי, אפילו שזה צרב כל כך בחתך העמוק.
לעזאזל.
אני באמת אידיוט.