פיצה בוי

פרק 4 / צ'ייס

החיוך המטופש נמחק מפני רק כשהגעתי אל האופנוע שלי והקסדה נהייתה פתאום כבדה בידיי.
מה. הבעיות. שלי.
איך זה הגיוני שבמשלוח הקודם שבו עמדה מולי הבחורה הבלונדינית הגבוהה בשמלה הפרחונית שלה לא הרגשתי שום צורך להסיר בפנייה את הקסדה ולבחון אותה בלי מסננים, אבל את הבחור הצעיר וורוד השיער הזה לחלוטין כן?
עיניו הירוקות בהירות הממוסגרות בריסים שחורים כהים כל כך כאילו קראו לי לטבוע בהם ולפתע עלתה בעיני רוחי תמונתו חסר חולצה ואדום לחיים מסתתר מאחורי הדלת.
גיחוך קל נמלט מבין שפתיי ואז קפאתי, מזועזע.
מספיק עם זה, אני עוד אתחיל לחשוב שאולי אני נמשך לאיזה בחור פתטי עם קיבה של ארבעה אנשים.
הרכבתי את הקסדה בחזרה לראשי והסתתרתי שוב מאחורי המסך הכהה שלה, הגיע הזמן לחזור.

היום היה יכול להימשך כרגיל אם מחשבותיי לא היו ממשיכות לנדוד אל הבחור ההוא.
לא הצלחתי לשים את האצבע על מה בפגישה הזאת הפך אותו לכזה בולט על סדר היום שלי.
האם זה היה השיער הורוד הצעקני הזה שקרא 'לא אכפת לי מה אתם חושבים'? או שמא גסות הרוח הכל כך אמיצה הזאת שהוא התעקש להשתמש בה? או אולי היה זה עורו החיוור, החשוף. עור שקל להשאיר בו סימנים...
אני חייב לשתוק. משהו ממש לא בסדר מתנהל כרגע במחשבות שלי.
כשפתחתי את דלת הבית באיטיות כדי שלא תשמיע רעש השעה כבר הייתה כמעט חצות.
הדירה הייתה שקטה ורק תקתוק השעון על הקיר בירך אותי לשלום.
אחותי ישבה ישנה במטבח הצר, ראשה עטוף בין ידיה וגבה עולה ויורד בקצב נשימותיה האיטיות.
לרגע בהיתי בגוף הקטן והשלו הזה שישן לגמרי בבדידות במטבח ובאופן לא צפוי שוב חשבתי על הבחור הצעיר ממוקדם יותר.
גם הוא נרדם ככה לפעמים בבדידות?
ניערתי את ראשי והכרחתי את עצמי לחשוב שלא אכפת לי. לא אכפת לי! למה שיהיה לי אכפת לעזאזל?
"אמה." לחשתי וטפחתי על כתפה של אחותי, היא זינקה בבהלה.
"צ'ייס! מ-מה השעה?" אמה הסיטה את שיערה השחור העבה מפנייה, חושפת את פנייה הקטנות וצבע עיניה הכהה. מדהים איך עליי לא השתלט הגן האסיאתי החזק ומלבד עיניי המעט מלוכסנות ושיערי המלא, צבע עיניי נותר כשל אבי - אפור.
"השעה ללכת לישון." גיחכתי בשקט, תומך בה לעמידה.
אמה רחרחה את האוויר, "עישנת?" היא שאלה אף שידעה את התשובה.
קופסאת הסיגריות בתיק שעל גבי כאילו הגדילה את משקלה והייתה כבדה לכתפיי.
"ברור שלא, הבחור שעובד איתי מעשן כל הזמן, נדבק אליי הריח."
שחור עיניה קדר, "אני מבינה."
עזרתי לה להגיע למיטה ואפילו שהייתה כבר בת ארבע עשרה בכל זאת כיסיתי אותה בעצמי.
"הכנתי לך משהו לאכול במטבח." היא אמרה, עפעפיה כבר כבדים.
"תודה אמ." חייכתי.
"לילה טוב."
"לילה."

עליתי לראש הבניין שלנו וטיפסתי על סולם המתכת החלוד, מתיישב בנקודה הכי מסוכנת על הגג הפתוח.
ניו יורק נפרשה תחתי כמו ים של אורות וצלילים, לא היה בה שקט.
עשן הסיגריה הסתלסל מעליי והתפזר ברוח הלילה הקרירה, חשבתי על אנג'ל.
ניסיתי להימנע מהמחשבות האלה לאורך היום, לא הצלחתי להבין בכלל מה פשר הדבר המגוחך הזה שהמוח שלי מחליט לשחק בו.
באופן כל כך לא רציונלי או הגיוני חשבתי עליו יותר ממה ששליח פיצה, ועוד בחור כמוני, אמור לחשוב על לקוח.
ועוד על לקוח זכר.
ולמרות זאת המפגש היום היה כל כך משעשע ומרענן שהוא ייזכר לי היטב כחלק הכי טוב של היום.
משהו בבחור הרזה הזה חשוף החזה וירוק העיניים גרם לי לרצות להציק לו.
משהו בלחיו הסמוקות שהיו עגלגלות ביחס לגופו הרזה גרם לי לרצות ללחוץ עליו עד שיאדים כליל.
חוסר המודעות העצמית הזה שגרם לו להסתובב במסדרון כשהוא חצי ערום ורק מאוחר יותר לשים לב ולהתחבא כאילו לא שטפתי כבר את עיניי גורם לי לרצות להכשיל אותו עוד קצת...
לא, לעזאזל. אין כל הגיון במחשבות האלה. משהו פשוט מוזר עובר עליי, אולי קיבלתי מכת חום.
ויחד עם זאת אני יודע שאם לא אעצור את זה עכשיו אני עוד אחשוב על המפגש הקטן הזה עוד הרבה.
החלטתי לשכוח ממנו.
לא משנה מה, הוא לא צריך לעניין אותי.
זה לא שהוא יעזור לי לממן את המשפחה שלי, הוא גם לא בחורה שאני יכול להסתפק ממנה ואני לא מעוניין בחברים.
"מצטער מלאך." חייכתי בשקט לעצמי, משחרר.
מכבה את הסיגריה.
מכבה את המחשבות.
***
-תתקשר, תתקשר, תתקשר, תתקשר- ניסיתי לשכנע את עצמי כבר בוקר שלם שזה ממש לא מה שעובר לי בראש.
מה עובר עלי? השתגעתי לגמרי אם *בחור* זה מה שמצליח להסיח את דעתי.
איך לעזאזל זה הגיוני אפילו קצת שאני מחכה, מ-ח-כ-ה שהגוש הורוד הזה יזמין ממני פיצה?
כן, טוב, אני לרוב לא בררן ובבוסטון בתור ברמן היו לי התנסויות עם שני המינים אבל זה הספיק לי לחלוטין,
לא תודה, תביאו לי נשים, ותיקחו אותן בחזרה כמה שיותר מהר.
אין לזה הסבר אחר. אני חולה במשהו חריג ואני חייב לראות רופא.