צלצול הפעמון המוכר הפך לחבר הכי טוב שלי, מה עוד יש לצפות ממובטל בן 24? זה לא שלא ניסיתי, הלכתי לראיונות עבודה, להמון! אבל אף אחד לא מוכן לקבל בחור עם שיער ורוד.
אני לא מבין איך העולם הזה עובד, למה אני צריך לשנות את מה שאני אוהב בעצמי לטובת הפרנסה שלי? זה סבב שלעולם לא אצא מימנו, אז במקום להכנע ולצבוע את שיערי חזרה לצבעו הטבעי, החלטתי להלחם בחברה ולחפש עבודה בה כן מקבלים אותי כפי שאני.
אז התחלתי לחפש מקומות מיוחדים, הייתי דיג׳יי במשך חצי שנה בחוף שבו כולם חשבו שדיג׳יי משמע נער ליווי, לא עבר יום אחד מבלי שהוטרדתי מינית קשות, גם פיזית, אך בעיקר מילולית.
פרשתי עם צלקת נפשית לא קטנה.
לאחר מכן חנות הפריקים של הקניון הצמוד הסכימה לקבל אותי, ובואו נגיד ש... אני לא חושב שהגוון הורוד של השיער שלי והחיוך המתוק על שפתי תאם לאווירה הקודרת, עבדתי שם חודש שלם מחיי ובכל יום מאותו חודש הייתי בטוח שכל העובדים מתכננים יחד איזה רצח משותף עלי מרוב שהמבטים שקיבלתי מהם היו מוזרים.
התפטרתי.
עבדתי גם כצוות בידור, מפעיל בפארק מים, בריכות וכו׳, אבל זה פשוט לא בשבילי, אני מעדיף עבודה משרדית בה אני רואה כמה שפחות אנשים ביום.
למה אני לא הולך ללמוד באוניברסיטה? פשוט מאוד... אין לי בגרות, למה? כי התייתמתי משני הורי בגיל 18 מה שגרם לי לנשור מבית הספר בשנה האחרונה.
תאונת דרכים מצערת השאירה אותי - בן יחיד, לבדי בעולם הגדול, ולאף אחד לא היה אכפת, אני בן 18, כבר לא קטין, כבר לא צריך מישהו שיקשור לי את השרוכים.
זה הסיפור שלי...
אני מניח שפשוט מאוד היה לי מזל כשלפני חצי שנה גיליתי שירושתה של דודתי עוברת ישירות אלי לאחר שהורי נפטרו.
זה לא הרבה כסף, אבל זה היה מספיק בכדי שאוכל לקנות לעצמי דירת סטודיו במרכז ניו יורק ולחיות עד כה ללא עבודה.
אני עדיין בחיפושים אחר אחת, אבל בנתיים רגיל לשמוע את פעמון הדלת מצלצל בכל פעם שאני מזמין מגש פיצה שלם רק לעצמי.
קוראים לי אנג׳ל, כבר אמרתי? לרוב קוראים לי אנג׳י, אני עצלן, עקשן, ומעל הכל - לא יודע לבשל.
YOU ARE READING
פיצה בוי
Non-Fictionזו רק עוד הזמנת פיצה שגרתית - זה לפחות מה שאנג'ל חושב כשהוא מסדר את בקבוק הקולה על השולחן. זה רק עוד משלוח לפניי סוף היום - זה מה שצ'ייס אומר לעצמו כאשר הוא מרכיב את הקסדה לראשו. ״פיצה בוי״ הוא סיפור אהבה קליל ורומנטי בין שני בחורים הנכתב בשיתוף פ...
