פיצה בוי

פרק 21 / אנג'ל

*אזהרה חמורה: הפרק מכיל קטעים מיניים מפורטים לאחריות הקורא בלבד.*

כל אותם אירועים מהיום האחרון גרמו לראשי הורוד לכאוב, כאילו הסיפור עם איאן לא הספיק, מאיפה צ׳ייס הביא את כל השטויות האלה? שאני לא באמת אוהב אותו? שלא טוב לי איתו? לפעמים הוא פשוט אדיוט עם קבלות פיצה, באמת.
אבל... מקום קטן בליבי הצליח להבין אותו, אני מודע לעצמי, מודע לכך שקשה לי עם הגדרות, מודע לפחד הזה בי שמאיים עלי, שאם אני וצ׳ייס נגדיר את עצמנו זו יכולה להיות גם עילה לסיום יחסים.
מה זה אומר? זה אומר שאם היום אקרא לצ׳ייס בן זוג, יום אחד הוא יכול להפסיק להיות בן זוג, ואם לא אגדיר אותו כלל... הוא תמיד יהיה אותו הדבר בשבילי, לא משנה מה הסטטוס שלנו.
אבל אין דרך להסביר לו את זה בצורה יפה, כעת אני רק יושב בחדר שלי ובוכה בזמן שהוא נשאר לישון בסלון.
 
זה הריב הרציני הראשון שלנו ואני לא חושב שהלב שלי מסוגל לסבול את זה, כואב לי כל כך.
הייתי בטוח שאעביר את הלילה בבכי בלתי פוסק עד ששינה תחליט לגאול אותי מיסורי, אך תוך זמן שלא ידעתי להגדיר שמעתי את דלת החדר חורקת מעט בעודה נפתחת, ואז צעדים מגושמים לכיווני לפני שהרגשתי את חלקו של צ׳ייס במיטה צונח, ואז את ידיו החזקות מחבקות אותי מאחור, וכל אותה סיטואציה רק גרמה לבכי שלי להתחזק, ויבבתי בקולי קולות.
״ששש...״ הוא לחש לי, מלטף את ראשי, ולא יכולתי לעמוד בזה יותר, הסתובבתי וקברתי את פני בחזהו השרירי, מוציא את הדמעות שלי בכל הכח בזמן שהוא מחבק אותי וממלמל ״סליחה אנג׳ל.״ - ומשהו בסליחה הזו הרגיש כל כך טהור ואמיתי, אולי דווקא בגלל שהוא כמעט אף פעם לא קורא לי בשמי.
 
״סליחה צ׳ייס.״ השבתי באותה נימה, מרים את פני הבוכות כדי לראות את שלו המרגיעות, רק כדי לקבל מעט נחת מאותו בכי כואב, אך קפאתי.
צ׳ייס... דמעות עבות בעיני השקד המלוכסנות שלו, חלקן מרטיבות את לחיו, חלקן אפילו את צווארו ואת החתכים על עורו, והוא נראה כה אומלל שלא הצלחתי להמשיך ליבב עוד, כל כולי היתי מרוכז בעובדה ש... צ׳ייס - הגבר החזק והמדהים ביותר שהכרתי - בוכה.
״לא... למה אתה בוכה?״ התרוממתי מייד ואחזתי בפניו הפצועות בעזרת שתי ידי, מוחה את הדמעות מעיניו היפות.
אני לא מסוגל לראות בחור איתן וחסר פחד כמו צ׳ייס בוכה, ועוד בגללי? לא יכולתי לשאת את זה.
״למה אתה בוכה?״ הוא השיב לי בלחש, והנדתי את ראשי לשלילה לפני שהצמדתי את מצחי לשלו בכל האהבה שליבי יכל לספק; ״כי אני אוהב אותך.״ לחשתי, והרגשתי את דמעותיו מרטיבות גם את פני.
 
״צ׳ייס אל תבכה... בבקשה...״ ליבי נשבר, חשבתי שכבר חוויתי את הכאב הקיצוני ביותר, אך כאשר עיני פגשו בפניו הבוכיות של הגבר שלי הבנתי שמעולם לא ידעתי כאב מה הוא.
״צ׳ייס אני אוהב אותך, סליחה...״ המשכתי ללחוש, מבחין בכך שהוא לא עונה לי, הוא לא אוהב אותי יותר? למה הוא לא עונה לי?
״תענה לי!״ התחננתי, מתרחק בכדי להביט בו כאשר הוא נאנח עמוקות והתרומם מן המזרן באיטיות.
״אנג׳ל... אני אוהב אותך בכל ליבי, כל כך הרבה שהמשפט הזה נשמע מגוחך כשאני אומר אותו, אבל... אני לא יכול להמשיך ככה, בחוסר הוודאות הזה, להמשיך לתהות כל רגע בחיי אם אתה אוהב אותי, אם טוב לך איתי, מה אני בשבילך, אני לא יכול אנג׳ל, זה הורס אותי-״ לא נתתי לו לסיים את המשפט לפני שקטעתי אותו בנשיקה עדינה, לא מסוגל לשמוע את ההמשך, לא מסוגל לעכל כמה הכאבתי לבנאדם היחיד שהצליח לפתוח את ליבי.
 
״אני מצטער צ׳ייס, אני פשוט... כל כך מפחד לאבד אותך, ואיכשהו רק מצליח להכאיב לך במקום לשמור אותך קרוב.״ לחשתי, מביט אל תוך עיניו הרטובות, כולי מלא כנות כאשר אני שואף את כל האוויר שריאותי יכלו להכיל, ואז אומר את המשפט שרציתי לומר מזה זמן רב מידי.
״אתה מסכים להיות בן הזוג שלי?״ שאלתי בלחש, מבחין בדמעות נוספות מתקבצות בעיניו של אהובי בעודי רק נכנס ללחץ למראהו.
״אתה לא חייב להסכים.״ ניסיתי להרגיע, אך מייד התחרטתי - ״אבל קח בחשבון שאם לא תסכים אני אזמין ממך כל כך הרבה מגשי פיצה שתבלה פה את כל שעות היממה שלך!״ לא התלוצצתי לרגע, גורם לשחור השיער שלי לחייך.
״אתה שומע את עצמך?״ הוא לחש אלי לפני שמחא את הדמעות מעיני גם כן, תופס אותי מיד אחר כך ומחבק אותי בכח.
״אני רוצה להיות הרבה יותר מבן זוג עבורך, אבל כרגע אסתפק בזה.״ הוא הודה, גורם לי לחייך ולחשוב לעצמי שאולי... אולי הוא צודק, אולי אני צריך להתחיל לחשוב על העתיד, מפני שאני לא רואה את העתיד שלי ללא צ׳ייס, בשום מצב.
 
חיבקתי אותו ונרדמנו יחד, אחד בזרועותיו של השני בצורה הרכושנית ביותר שאי פעם נבראה, לא היה ניתן לנתק אותנו, ישנו כה צמודים שלא הייתי בטוח אם הדפיקות הרועשות הן מהלב שלי או משלו, או שהשיחה הזו כל כך חיברה בנינו שלבבותינו החלו לפעום בקצב תואם.
כן אני קיטשי, אני יודע, אבל מישהו מאיתנו צריך להיות קיטשי ואני מאמין שצ׳ייס יוותר לי על התפקיד.
 
בוקר הגיע עד מהרה, בקושי הצלחתי לפקוח את עיני הבוערות מכל הבכי, אך הדבר שחשתי בו מיידית כאשר השינה התנדפה הוא העובדה שצ׳ייס כבר לא מחובק אלי, המיטה ריקה ממנו ומריחו החזק, וליבי התכווץ בכאב לא ברור.
קמתי במהירות, זורק מעצמי את השמיכה הדקה וכמעט מועד כאשר הגעתי אל הסלון בחשש, וריחות מדהימים של גבינה ורוטב עגבניות קיבלו את פני בעוד הגבר שלי עומד במטבח ושולף מן התנור פיצה בייתית מפנקת שנראת פשוט נהדר, ולמרות שאותם מראות היו בהחלט מגרים, החיוך הגדול שנמתח על פני כלל לא היה קשור לפיצה.
 
רצתי אל צ׳ייס במהירות, נזהר שלא להפיל אותו כאשר חיבקתי אותו בכח, והוא הניח את המגש עם צחקוק קטן לפני שהסתובב אלי וחיבק אותי חזרה.
״מעולם לא חשבתי שאני יכול לאהוב אותך יותר ממה שכבר אהבתי, כנראה שטעיתי... בכל יום שעובר אני אוהב אותך יותר, אני לא בטוח כמה מקום נותר לי בלב אבל יודע שאיכשהו הוא תמיד יגדל בכדי להכיל את האהבה אליך.״ צ׳ייס שלף את אותן מילים מתוקות, מילים שיוצאות ממנו בכזו טבעיות, כמו איזה משורר כשרוני, ומבלי לחשוב פעמיים ריסקתי את שפתי על שלו.
״אתה בן הזוג שלי, שמעת אותי?״ התרחקתי ואמרתי, עיני הירוקות נוצצות רק מהצורה בה הוא הביט בי בכזאת גאווה, אחת שראיתי בעבר אך לא בעוצמה שכזו.
״כן פיצה בוי, שמעתי אותך, למען האמת אתה בכלל לא צריך לומר את זה יותר מפעם אחת, אין שום סיכוי שאשכח.״ הוא סיכם, גורם לי לחייך, ליבי עוד רגע עולה על גדותיו מאהבה.
 
״יש לי משהו בשבילך.״ הוא אמר לפתע, גורם לבטן שלי לקרקר; ״פיצה!״ קראתי באושר, אך הוא עצר אותי; ״לא... כלומר, כן, גם, אבל משהו נוסף.״ הוא תיקן, שולף דבר מה מכיס מכנסו וגורם לסקרנות בי להתעורר.
״מה זה? מה זה?״ קיפצתי סביבו כמו חתול נודניק; ״מה זה?״ לא עצרתי עד שלא פנה אלי והשחיל על אצבעי טבעת כסופה, כאשר הבטתי מקרוב יכולתי לראות אבן אמרלד קטנה משובצת עליה ועיני התרחבו בהלם.
״צ׳ייס זה... מדהים...״ לא הספקתי לסיים את התפעלותי לפני שהוא הראה לי את ידו גם כן, עליה אותה טבעת בדיוק עם אבן האמרלד הבוהקת, וליבי החסיר פעימה.
״זו הצעת נישואים?״ שאלתי בלחש, והוא החל לצחוק בקול; ״לא פיצה בייב, אני לחלוטין רואה אותך בעתיד שלי, אבל נראה לך שבחור כמוני יציע לך נישואים בצורה כה דיסקרטית? אהובי, את הצעת הנישואים שלנו אני אעשה על הגג של מגדל אייפל.״ הוא הסביר תוך שבחן את עיני הירוקות, יוצר בנינו מן רגע קסום כזה שנגמר מהר מידי בעקבות קרקורי הבטן החזקים שלי.
 
״מישהו כאן רעב.״ הוא הקניט אותי, מלטף את ביטני באהבה שכזאת, גורם לי להאדים מעט במבוכה לפני שהחלטתי שאני לא נותן לו לנצח במשחקים האלה יותר; ״אני מקווה שיש קינוח אחרי הפיצה.״ אמרתי את אותו משפט בנימה הרומזת ביותר שיכולתי להפיק, גורם לחיוך המשוחק להמחק מפניו לפני שהוא נשך את שפתו התחתונה ברצון וניקה את גרונו.
״אתה מאתגר אותי מלאך?״ הוא שאל בעוד התקרב אלי בצעדים איטיים שכאלה, כמו אותו טורף שמתכוון לקפוץ על הטרף שלו ו... לטרוף אותו.
אותה מחשבה צמררה אותי, והחלטתי לפרוש בשיא, ישירות פונה אל הפיצה הטעימה שמחכה על השיש לפני שתתקרר ותהיה פיצה טעימה וקרה.
מיותר להגיד שהיא היתה פשוט מושלמת, הפיצה בוי שלי קיבל את הכינוי שלו ביושר.
 
מאוחר יותר, כאשר טרפתי יותר מחצי מגש והשארתי לצ׳ייס ה״לא כל כך רעב״ משולש וחצי, התפנתי בכדי לטפל בפצעיו, נזכר באותו עימות נוראי אמש מול איאן, שנשלח למעצר בית בעקבות הפרה שלישית של צו ההרחקה שלי, אני מקווה שזה ילמד אותו לקח והוא לא יתקרב אלי יותר, אבל גם אם כן - אני פשוט מרגיש כל כך מוגן כשצ׳ייס סביבי שאני לא מפחד ממנו יותר, יש לי בן זוג עכשיו, יש לי את צ׳ייס והוא לא הולך לשום מקום.
טפחתי ברכות על החתכים, מחטא אותם היטב בעוד הגבר שלי מעקם את פניו בכאב; ״עוד קצת גיבור שלי.״ עודדתי אותו, מבחין בצורה בה מבט עיניו השתנה לאחד אוהב כאשר הרגעתי אותו בקולי.
 
״מתי אתה מתחיל לעבוד היום?״ הוא שאל אותי, ומשכתי בכתפי; ״שלחתי לסיגמא הודעה שלא אוכל להגיע היום, אני רוצה לטפל בך.״ השבתי, לא מגלה לו שעשיתי זאת בעקבות הריב שלנו כאשר הייתי בטוח שלא אמצא את הכוחות לעמוד על שתי רגליים.
״אז כל היום לרשותנו?״ הוא שאל כדי להיות בטוח, גורם לי לצחקק; ״כן, אבל בלי שטויות!״ השבתי, מבחין בחיוך משוחק מתרחב על שפתיו.
״תגדיר שטויות? לא ביקשת קינוח?״ הוא הקניט אותי, גורם ללחיי להאדים; ״אתה פצוע!״ נזפתי בו, והוא העביר את ידו החזקה בשיערותי; ״אבל אתה לא.״ הוא הזכיר, גורם לגופי להתעורר למשמע אותן מילים מגרות.
״מה אתה רומז?״ לחשתי, מניח בצד את ערכת העזרה הראשונה וכעת מביט הישר אל תוך עיניו של הבחור השרירי מולי.
״אני לא רומז דבר, אני אומר בברור; מספר חלקים בי התגעגעו לתחושה של הלשון הרכה שלך, ואני לא מדבר על השפתיים שלי.״ הוא הכריז ללא בושה, גורם לי כמעט להחנק מהרוק של עצמי.
״צ׳ייס!״ נזפתי בו, אך לא יכולתי להשאר אדיש לתחושות שתקפו אותי, מלקק את שפתי לפני שהתמקמתי מולו על ארבע, נותן לו להשען אחורנית בגאווה כמו איזה מאסטר בעוד פתחתי את מכנסו, אך החלטתי לא להעניק לו את מבוקשו מהר מידי, מגיעה לו נקמה על הלילה ההוא בו עולל בי כרצונו, והנקמה הזו מגיעה עכשיו.
 
״תגיד ׳בבקשה׳.״ דרשתי, גורם לו להרים גבה לכיווני לפני שחיוך עצום נמתח על שפתיו; ״הפכת לבן הזוג שלי וקיבלת ביטחון?״ הוא עקץ, לא מודע לכמה המשפט שהרגע הוציא מבין שפתיו נכון, ואני לא הכחשתי.
״בדיוק כך פיצה בוי.״ העברתי את אצבעי על ירכיו דרך אותם מכנסיים צמודים, אוהב את הצורה בה גופו מגיב לכל תזוזה קטנה שאני מספק.
״מלאך... אתה לא רוצה להתחרט על היחס הזה אני מאמין.״ הוא איים עלי, גורם לי להדלק לגמרי מאותו משפט; ״אני כבר ראיתי למה אתה מסוגל, אתה עוד לא קיבלת נקמה ממני.״ השבתי, מנסה לעמוד בקצב, אך תשובותיו תמיד היו מתגרות כל כך.
״אתה מדבר על המשחק הקטן שלנו מזה כמה ימים? זה אפילו לא היה קצה המזלג פיצה בייב, עכשיו תורך להחליט - אתה מתכוון לשתף יפה פעולה, או לעשות טעות איומה ולאתגר אותי?״ לא יכולתי לשלוט בעצמי בעקבות אותן מילים, נתקפתי רצון עז להיות פעם אחת ילד רע, פעם אחת למרוד במאסטר הבלתי מעורער הזה שחושב שהוא שולט בי כמו בובה על חוט, כשבינינו - המושכות הפוכות לחלוטין.
״לאתגר אותך.״ לחשתי, ולפני שהספקתי לומר ׳פיצה פפרוני׳ צ׳ייס כבר התנפל עלי כמו חיה רעבה ומשך אותי אל החלון הגדול במסדרון, מדביק אותי אליו כך שהוא אוחז בידי מאחורי גבי ונותן לפלג גופי העליון להצמד אל הזגוגית, מה הוא מתכנן?
 
לא הייתי צריך לשאול בקול מפני שעד מהרה הוא שלף ממני את חולצתי ומשך מטה את מכנסי, משאיר אותי כמעט עירום לגמרי אל מול החלון שמשקיף אל העיר הגדולה והרחוב הסואן; ״לא כאן צ׳ייס! מישהו עלול לראות.״ ניסיתי להתנגד, אך הצחקוק שנמלט משפתיו גרם לי להבין שבדיוק לאותו משפט הוא המתין.
״מעולה, כך הם ידעו למי אתה שייך.״ הוא נהם אל תוך אוזני ושלח את ידו אל ישבני, מתחיל ללטף אותו בעדינות לפני שמשפט נוסף נזרק אל האוויר, אחד שגרם לנשימתי להיעתק.
״עכשיו שאנחנו בני זוג... רוצה להתקדם שלב נוסף?״ הוא הציע ברמיזה, ואני כמובן ישירות הבנתי מה זה אומר, ולמרות הפחד המסקרן שהתעורר בי, לא היה סיכוי קלוש שהייתי מסרב; ״מה שתחליט מאסטר הפיצה הגדול.״ ניסיתי להגיב בהומור כדי לרכך את האווירה, אך הוא פשוט לא נתן לי נחת עם העקיצות המעוררות שלו.
״׳כן מאסטר׳ יספיק.״ קולו נשמע מלא רצון, הרגשתי איך שידו לאט מושכת את הבוקסר הצבעוני שלי מטה וחושפת את גופי אל מול חלון הראווה הגדול בשעת בוקר עמוסה, משום מה כל הסיטואציה הזו לא גרמה לי מבוכה כפי שציפיתי שתגרום, הרגשתי מלא גאווה, תרתי משמע, ולא היתה לי בעיה עם זה שיראו למי אני באמת שייך - כפי שצ׳ייס אהב לומר.
 
״אני מתחיל.״ הוא לחש לפני שהרגשתי איך שהוא יורד על ברכיו מאחורי, לרגע לא לגמרי הבנתי מה הוא עושה עד שהרגשתי את לשונו מצפה את כל האזורים הרגישים בי בכזה כישרון; לא ציפיתי לתחושה שכזאת, מבלי שהספקתי להכין את עצמי לכך גניחותי כבר מלאו את החלל, מהדהדות בכל הבית תוך שגופי כבר משתוקק להכיל כל דבר שקשור לצ׳ייס.
הוא המשיך לענג אותי, לחשוף אותי לתחושות חדשות שלא הכרתי, הרגשתי כמו איזה תלמיד בשיעור חינוך מיני אצל מאסטר הפיצה הגדול, לא מצליח להשתיק את עצמי בעוד ראשי מתחכך בזגוגית וידי עוד מוחזקות מאחורי גבי ברכושנות שכזו.
הרגשתי איך שאותה לשון מדליקה אותי כל כך עד שתהיתי אם הוא יצליח להוציא ממני כל דבר שירצה רק באמצעות התחושה הזו, אך בדיוק כאשר עמדתי להתחנן שלא יפסיק לעולם, הוא הפסיק כמובן, גורם לי להתפתל בחוסר שביעות רצון.
 
״תמתין רגע.״ הוא דרש לפני שצחקק בשעשוע, נשמע שהתסכול שלי מבדר אותו.
הצלחתי לשמוע איך הוא מכניס לפיו דבר מה ומצפה אותו ברוק רגע לפני שקצה אצבעו הרטובה הונחה בביטחון על הפתח שלי, לאט מרטיבה אותו וגורמת לרגלי לרעוד.
״תחזיק חזק.״ צ׳ייס הודיע, משחרר את ידי ומאפשר לי להעזר בחלון בכדי לייצב את עצמי, וכך עשיתי רגע לפני שהרגשתי איך אותה אצבע נדחקת פנימה בין קירותי הפנימיים וההדוקים, מפסקת אותי בכישרון בעוד שחררתי כמה גניחות מפוחדות.
״כואב כואב כואב כואב!״ הודעתי, מרגיש איך שהיא עד מהרה נשלפת החוצה בידי הגבר שלי, שלא לקח שום סיכון בפעם הראשונה הרשמית שלנו.
מיד הוא נעמד, פונה אל תיק הגב המיושן שלו שנח על הרצפה באותה פינה כבר מספר ימים, הצלחתי לראות אותו שולף מתוכו מין ריבוע קטן מאלומיניום שהכיל נוזל ג׳ל לא מוכר, וצפיתי בו מצפה את אצבעותיו בו, חוזר אלי עד מהרה ומצפה גם את הפתח שלי בתכשיר הקריר.
 
״מ-מה זה צ׳ייס?״ שאלתי, מנסה שלא לגנוח מתזוזות המריחה, אבל זה היה קשה כשהגוף שלי נדלק במאת האחוזים מכל דבר קטן שעושה שחור השיער שלי.
״זה חומר סיכה, הוא יחליק את האצבעות פנימה.״ צ׳ייס כמובן הסביר כמו המאסטר שהוא, ואני נתתי לו לעשות בי כרצונו, לא שהיתה לי ברירה... בעצם, היתה לי ברירה, היו לי המון ברירות, ובכל זאת בחרתי להחליט שאין לי ברירה, כי ככה אני רוצה את זה.
הייתי עסוק במחשבות כאשר אצבעו של צ׳ייס נדחקה פעם נוספת בין קירותי, הפעם בקלות כזאת שגרמה לי לנדוד בין ההחלטה אם אני אוהב את התחושה או אם היא מוזרה לי.
כשצ׳ייס הבחין בכך שהפעולה אינה מכאיבה לי הוא החליט להוסיף אצבע למסיבה, והפעם... הפעם תגובתי כבר היתה שונה לגמרי.
גנחתי בכאב כאשר אותן אצבעות פיסקו אותי, אחר כך בעונג כאשר הן התחככו באזורים רגישים, לאחר מכן שוב בכאב, ואז בעונג, הייתי קרוע בין שתי התחושות, אך מה שהיה בטוח זה - אין מצב שהוא מפסיק עכשיו, אני לא אתן לו.
 
״איך זה יפה שלי?״ הוא שאל אותי באכפתיות, גורם לי להזעיף פנים כאשר הוא שלף החוצה את האצבעות בעדינות, והסתובבתי אליו בתסכול; ״תפסיק להיות כל כך עדין איתי צ׳ייס! תעשה אותי כבר לכל הרוחות!״ נזפתי בו, מבחין בפניו המופתעות שהפכו למבט גאוותן ומשוחק, התחרטתי לרגע על אותה בקשה חסרת טאקט, אך זה היה מאוחר מידי.
צ׳ייס גנח ברצון תוך שהוא סובב אותי חזרה אל החלון, טורק אותי כנגדו בכח לפני שנתן לאצבעותיו למתוח אותי מכל כיוון, מושך אותן החוצה ואז מחליק אותן פנימה בקצב שלא הייתי בטוח אם הוא אפשרי, אבל אהבתי את זה, לעזאזל אהבתי את זה יותר משאני אמור.
 
״מוכן לקינוח הגדול?״ הוא שאל אותי, והרצון בי היה כל כך עצום שלא נתתי לעצמי לענות, פשוט מתחתי את ידי אחורנית ואחזתי באיברו הקשה דרך מכנסו לפני ששלפתי אותו החוצה ועסיתי אותו מעט בידי, גורם לאותן גניחות עמוקות של צ׳ייס להשתחרר אל האוויר סוף סוף, אך לא לזמן רב, מפני שמצאתי את עצמי מחדיר פנימה את איברו מבלי לשאול אותו בכלל, כל מה שרציתי היה שהתחושה הזו תמלא אותי כבר, רציתי אותו בפנים, רציתי לענג אותו ושנגנח יחד, לא יכולתי לחכות יותר.
״תראה לי למה אתה מסוגל פיצה בוי.״ אתגרתי אותו, והוא קיבל את האתגר ברצון, מחדיר את איברו עד הסוף וגורם לי לגנוח בעונג שלא הכרתי.
״לעזאזל צ׳ייס!״ קראתי לפני שטרקתי את גופי עליו, לא מצליח לקלוט שזה באמת קורה, זה באמת קורה עכשיו, מה שממלא אותי ברגעים אלה זה צ׳ייס בכבודו ובעצמו, השליח המעצבן מאותו יום בודד בו סידרתי כוסות שתיה על השולחן רק כדי שזה יראה כאילו יש לי חברים, ועכשיו אותו שליח חודר אלי מול חלון הראווה הגדול בדירה שלי, מבלי שיהיה לאף אחד מאיתנו אכפת.
 
״חזק צ׳ייס...״ ביקשתי למרות הכאב, הרצון בי היה עז כל כך, לא הסכמתי לשום כאב לקלקל אותו, וכמובן שלא הייתי צריך לבקש פעמים, מפני שצ׳ייס לא היסס לטרוק את עצמו פנימה אל תוך תוכי מספר פעמים עוצמתיות, גורם לי לראות זיקוקים מרוב עונג.
״עוד...״ הוא הגביר מהירות, משחרר גניחות עמוקות וגרוניות שתאמו לשלי המתנשפות והגבוהות, ולפני שהצלחתי להבין מה קורה ידו הימנית נשלחה אל איברי והחלה לשפשף אותו.
מעולם לא הרגשתי עונג עוצמתי שכזה, הגוף שלי עמד להתפרק מרוב עונג, אך לא היה לי עוד מושג שמדובר רק בקצה המזלג.
תוך דקות בודדות של טריקה מהירה ואינסופית הרגשתי איך שגופי מגיע לנקודת רתיחה כאשר הוא פגע בנקודה מאוד רגישה בי אי שם בפנים.
צרחתי את אותה גניחה, מידע את צ׳ייס בחדשות המרעישות, תרתי משמע, והוא כמובן לא הסתפק בגניחה אחת כזו.
הוא המשיך לטרוק את עצמו בכח שוב ושוב בדיוק אל אותה נקודה, מוציא אותי מדעתי; ״צ׳ייס! צ׳ייס!!! לעזאזל!״ גופי נתקף רעידות, ומבלי שהספקתי להודיע שחררתי את כל אותו נוזל לבן אל תוך כף ידו של אהובי, והוא נעצר לכמה רגעים כדי לתת לי להתענג על התחושה, מחזיק אותי חזק כאשר רגלי ויתרו עלי וכמעט נתנו לי ליפול אל הרצפה, אבל זה עוד לא נגמר.
 
עוד לא עיכלתי את הפורקן המטורף שלי לפני שצ׳ייס כבר התחיל לזוז בי פעם נוספת, גורם לי לגנוח בחוסר שליטה בזמן ששמעתי אותו נוהם בכח; ״בחוץ?״ הוא שאל, והנדתי את ראשי לשלילה; ״בפנים!״ גנחתי, מצליח לשמוע את החיוך על פניו מרוב שהוא היה ברור, לפני שכמה טריקות אחרונות מלאו אותי נוזל סמיך ודביק, גורמות לגבי להתעקל ולקולי להצרד לגמרי בעקבות אותן גניחות חסרות גבולות שגנחתי.
לאט ובזהירות צ׳ייס שלף את איברו החוצה, גורם לכל אותו נוזל לזלוג החוצה ממני בצורה מביכה, אך זה לא מה שעניין אותי באותם רגעים, רק ניסיתי לעכל את מה שבדיוק קרה.
״איך זה היה?״ הוא שאל אותי, מהר מאוד מנקה אותי מכל אותו נוזל סמיך, שלי ושלו כאחד, לא שוכח לנקות גם את ידו הימנית.
״איך... היה?״ שאלתי בהתנשפות, עיני הירוקות מסתובבות אליו בחוסר אמון; ״איך אתה מעז לשאול כזה דבר צ׳ייס?״ לא הצלחתי להסדיר את נשימתי, גורם לו לצחקק לפני שהוא שלח את ידיו תחת רגלי והרים אותי אל הספה הקרובה.
״שמח לשמוע מלאך, אני מניח שאהיה המשרת האישי שלך עד שתוכל לחזור ללכת.״ הוא הקניט אותי, ואני כמובן הזעפתי פנים בעקבות אותו משפט; ״תתכונן להכין לי הרבה פיצות בימים הקרובים.״ השבתי, בוחן את טבעת האמרלד על ידו ואז את שלי; צ׳ייס בן הזוג שלי... הוא בן הזוג שלי ורק שלי, חייכתי, אני לא מאמין שעשיתי את זה עם צ׳ייס הרגע, ויותר מזה - אני לא מאמין שזה היה כזה מושלם, למה כל דבר שהפיצה בוי הזה עושה יוצא מושלם? טוב אולי חוץ מהפיצה שלו אמש, היא היתה פחות מוצלחת, אבל הוא כמובן פיצה על זה היום...
הבנתם? פיצה על זה! אני חייב למצוא הומור מצחיק.