Husband's Flower|۷ƙ

9.

טוב, לא אשקר. עברו לי צמרמורות. אני חושבת שזה אחד השירים... שנכנסו לי לנשמה מהר מדי.

-----

-"היה אמיץ...

גם אם אתה לא-

תעשה את עצמך...

אף אחד לא ישים לב להבדל...-"

*

חושך סמיך ואולי אור קלוש?. זהו סיוט או חלום?. לילה או חושך?. ירח או שמים כהים?.

בשביל ג'אנקוק זאת האפשרות השלילית. כרגע. מתחת לשמיכה. מתחת לשכבות השמיכות יותר נכון. גופו רועד כשהוא מביט עם אישוניו לכאן ולכאן. ואז--- הוא קולט אותו. עומד ליד החלון. שותק. עם אותו החיוך. 

ומזרק ביד.

צעקת בהלה ברחה מפיו. הוא קפץ מהמיטה ופרץ מהחדר כאחוז-בהלה, יורד את המדריגות מהר.
הוא הסתובב לרגע וראה את המדען עומד בראש הגרם לא זז. כרגיל. עומד כמו פסל.

הוא פנה במהירות לכיוון הספות והתחבא בין המרווח הצר ביניהם. ידיו חיבקו את ברכיו המקופלות. ברעד חסר שליטה. הפיג'מה היתה רטובה כתוצאה מהזעה ממושכת. הוא הרים את מבטו. בוחן את הסלון הרחב, אך דמותו של המדען נעלמה. כנראה המחבוא היה טוב.

ייאוש כרסם אותו והעייפות הממושכת של הימים האחרונים עשתה בו את אותותיה.
פרץ בכי עייף בקע מתוכו.  בכי מר. בכי של ילד קטן. "אומ-מה..." יבב בשקט. בפחד. לבד. 

הוא זוכר איך חלם פעם חלום רע כשהיה קטן. הוא ברח לספות בסלון ונרדם שם. אך בבוקר מצא את עצמו במיטת אימו. מאז אותו היום היה רץ אל מיטת אימו כל לילה. מתכרבל בזרועותיה ובנשיקות העדינות שהיתה מניחה על ראשו ופניו. אבל אין אומה יותר. אל מי הוא ירוץ?...

הסלון החשוך הואר על ידי האור הקטן שבקע מהירח דרך החלונות הגדולים. השעה שלוש לפנות בוקר. חמש דקות אחרי שחזר מהופעתו עם חבריו.

הוא בכה בכאב, עייף כבר מכל מה שעובר עליו בימים האחרונים. מתפרק מכל מה שיסגור עליו. לאט עם הזמן העובר, נרדם על הרצפה הקרה. סימני הדמעות ברורים על לחייו הרכות. עיניו אדומות.

*

בוקר. התחלה חדשה. או סוף החושך?. תקווה. או ייאוש מיום שבא?. אור או הסתר עלטה?

טאהיונג קם באוטומט בצלצול הראשון של השעון. הוא יצא מחדרו ועצר. הוא הביט במבט מבולבל ותוהה בדלת ליד שהיתה פתוחה. מראה שג'אנקוק לא נמצא בפנים, אך מגלה שמיכה מבולגנת על הרצפה. עציץ שבור ליד הדלת.

'אז הוא עזב מוקדם... אבל למה לעשות בלאגן?'. התמרמר לעצמו מחליט ללכת למקלחת ולנצל את הבוקר בו הקטן לא נמצא.