תברח כמה שתרצה. לאותו הסוף. שמוביל כל פעם להתחלה.
טאהיונג ידע הכל. התכנית שלו היתה מדוקדקת לפרטי פרטים.
שלימות היתה מילה שהוא עיקם וסיבך בדרכים שלו. חדור מרץ למטרה.
הוא עקר מישורים בכדי לנטוע הרים שוממים. ונראה היה שהכל בשליטתו.
אך היה משהו שהוא לא...
"אני יהרוג אותך. כן. כן. אתה לא יודע מי זה ג'ון ג'אנקוק. אני הלוחם הטוב מכולם. היי!, למה גרזן? טמבל! הופה!. התחמקות ראויה לציון. לא. אתה לא תנצח. תלמד לירות קודם. סנוב מתנשא!."
"ג'אנקוק לעזאזל מה אתה עושה?". נשמע קולו של ג'ימין באוזניות אותם הלביש. "אתה לא מבין?, אני מדמיין שזה טאהיונג, ותדה שמוות בגרזן ממש דפוק. אני מעדיף מסרק ברזל." השיב הקטן שישב על הספא הנוחה בסלון מול המסך הענק, כשבידו השלט.
כן. משחק מחשב.
"קו'(koo), באמת! זה רק משחק! אפילו שם אתה שם אותו למרות שאין אותו. אתה מבין מה זה אומר?". שאל קולו הנואש של ג'ימין.
ג'אנקוק השתתק לפתע. מכבה את המשחק כשהמחשבה לא עוזבת אותו.
נכון. טאהיונג לא במשחק. טאהיונג גם לא נמצא במסעדה. במכולת. בכביש. בכל מקום אליו הוא הולך לבד. אז למה... הוא עדיין מכניס אותו? עדיין חושב עליו?.
טוב. זה ברור לגמרי. הוא שונא אותו ברמה שהמחשבה היחידה שלו ביום היא איך לגרום לו לסבול.
הו-כן. לסבול. ככה שהעצבים שלו מתנוונים. העיניים שלו בורקות. והשפתיים שלו אדומות כתוצאה מנשיכה ממושכת. "ג'אנקוק אתה איתי? רגע! אתה יצאת! למה לא אמרת לי, העיקר ביקשת שאשחק איתך?!". נשמע קולו המתפלא ובו זמנית רוטן של ג'ימין.
"ג'ימין אני-" נקישה בדלת הסיטה את ראשו לעברה.
הבית היה רחב כך שהספה היתה ממוקמת מול הדלת במרחק-מה ממנה, כשמסך ענק תלוי בצידה האחר.
הוא רצה לקום אך לפתע נראה טאהיונג כשהוא יורד במדריגות. פונה לכיוון הדלת. "מוזר... הוא בדרך כלל מתעצל לקום..." מלמל לעצמו, מחזיק עדיין את הטלפון קרוב לאוזנו.
הדלת נפתחה ונסגרה.
"ג'-ג'ימין נדבר אחר כך..." לחש וניתק.
מוחו של ג'אנקוק החל לעבוד, בעוד ראשו נטה הצידה בבלבול ותמיהה.
אז ככה, לבית נכנסה בחו- אישה. עם פרצוף תינוק. חצאי- אה! זו שמלה?!.לא. לא חושב. וואלה. ג'אנקוק, אתה גאון. נעליי- טוב הוא ישתוק. והמילה הראשונה שהיא הוציאה כשהסתכלה על טאהיונג היה--טוטו?
באמת?!.
Ops! Esta imagem não segue nossas diretrizes de conteúdo. Para continuar a publicação, tente removê-la ou carregar outra.
