FORCE

פרק 34

"היא שילמה לשנה אז לא. אני עדיין יכולה ללמוד כאן אבל היא מפסיקה לממן אותי." אמרתי.

"את מחפשת עבודה?" הוא שאל. "תבואי לעבוד במועדון אני אדאג לכך שתקבלי תשלום טוב. טוב מאוד אפילו."

"תודה סקוט," אמרתי באנחה. "אבל אני לא אחזור לעבוד במועדון לא משנה כמה תשלם לי. חברה שלי מהלימודים סידרה לי לעבוד איתה בבית קפה."

"בית קפה?" הוא זקף גבה בזלזול. "מה תרוויחי? מספיק כדי לקנות מים אולי."

"אל תגזים." מלמלתי והסתובבתי, מפנה לו את גבי ומתקדמת עד שאני מתיישבת על המיטה שלי. הרמתי את מבטי אליו והוא בחן את פניי בריכוז וחזר להתיישב על הכיסא.

"אני לא מגזים." הוא אמר. "תהיי מציאותית מיה. בית קפה לא יחזיק אותך כאן על הרגליים. אני כן."

פלטתי צחוק מזלזל והנדתי בראשי. "אני לא אעבוד אצלך סקוט." אמרתי לאט וברור על מנת שיבין שאני רצינית לגמרי.

הוא הביט בי עם קמט קל במצחו ואז הניד בראשו ושיחרר כל הבעה. סקוט חסר הרגש ישב מולי וזה הזכיר לי את העבר הלא הרחוק כל כך איתו. "את לא רוצה לבוא לגור איתי. את לא רוצה לעבוד במועדון. את לא תעמדי בזה מיה. את רוצה למצוא את עצמך ברחוב? לא שאני אתן לזה לקרות כמובן." אמר בקרירות.

"מה אתה חושב? שאתה היחיד שמציע לי עזרה? אתה טועה. אל תחשוב שאני לא יכולה להסתדר בלי העזרה שלך כי אני יכולה יפה מאוד. הסתדרתי כל החיים שלי בלעדייך."

הכעס טיפס חזרה אל פניו וגם הזעם בעיניו. הוא העיף את הכיסא לאחור כשנעמד והבהיל אותי לגמרי. הוא מלמל קללה ואגרף את ידיו. "תשתקי. פשוט תשתקי מיה." הוא סינן ועצם את עיניו, נושם עמוק. הרגזתי אותו עד כדי כך?

הוא התקדם לכיווני וירד על ברכיו מולי כך שאנחנו כמעט בגובה עיניים, הייתי יותר גבוהה ממנו בקצת. לא אשקר שפחדתי מעט, פחדתי שיפגע בי כמו שפגע בי בלוס אנג'לס. הפתיע אותי כשאחז בשתי ידיי ואת כף ידי הימנית הצמיד לליבו מה שנתן לי להרגיש את קצב פעימות הלב החזקות והמהירות שלו. הרמתי את עיניי מידי אל עיניו. "אני לא יודע אם זה ישנה לך משהו מיה אבל בחיים שלי, בחיים, לא נפגעתי או כעסתי ממשהו שאמרו לי כל כך כמו שאני עכשיו ואני מתאפק. אני מתאפק כי אני הבטחתי לך שאני לא אפגע בך ואני חייב שתדעי שאני מקיים את זה ואני עושה את זה בשבילך. אני רוצה להיות טוב בשבילך אז בבקשה, בבקשה אל תאמרי דברים כאלה שיטריפו אותי." הוא דיבר ברוגע, סותר לגמרי את קצב פעימות ליבו המהיר והחזק.

שתקתי והשפלתי את עיניי. הוא מנסה. הוא עושה את זה. הוא מקיים את המילה שלו. הוא נפגע ממני. אני נוראית. כל מה שהוא רוצה זה לעזור לי ואני כאילו יורקת לו בפרצוף. אני מגעילה, אני דוחה את עצמי.

"את חושבת שאני אתן לחברה שלי לחפש עזרה כשאני זה שיכול לתת לה אותה בקלות?" שאל. הרמתי את עיניי אליו בחדות.