פרק 32

8.5K 492 104
                                    

פרק 32

שלושה ימים עברו.  שלשום ואתמול הסתובבתי בעיר על מנת לחפש עבודה. השארתי פרטים במספר מקומות אך אין לי מושג אם יתקשרו אליי. אני מקווה מאוד שכן. לא יצא לי לראות את סקוט  מאז יום שישי מאחר והיה עייף אחרי העבודה או שהיה צריך ללכת לעבוד. התגעגעתי אליו.

אני לא רוצה שידע שיש סיכון שאצטרך לעזוב את המעונות. אם לא הייתי חושבת על זה שאני לא רוצה להיות חייבת לו, אם באמת הייתי סומכת עליו מכל הלב, הייתי אומרת לו ממזמן ומבקשת ממנו עזרה למשך תקופה. אבל אני לא יכולה לדעת איתו דבר.

התיישבתי ליד קים, חברתי לשיעור ופשוט בהיתי במרצה. קים ראתה שדעתי מוסחת, לא היה קשה לפספס וכשנגמר השיעור והיינו בדרכנו לקנות אייס-קפה היא שאלה אותי אם אני בסדר. החלטתי שאני יכולה לסמוך על קים שאין לה שום קשר לסקוט, איאן והשותפות שלי מה שאומר שאין לה עם מי לדבר עליי ולכן סיפרתי לה.

"רבתי עם אמא שלי אתמול וזה לא נגמר כל כך טוב." עניתי באנחה.

היא הסתכלה עלי בעודנו הולכות. "אוי... את רוצה לדבר על זה?" היא שאלה.

"זה לא אכפת לי." אמרתי. "כאילו, לא אכפתי לי לדבר על זה איתך. בסוף המריבה היא אמרה שהיא מפסיקה לממן אותי. היא שילמה כבר על השנה הזו בלימודים ככה שמזה אני לא דואגת אלא מהמעונות שהיא משלמת חודשי. היא אמרה לי להתחיל לחפש עבודה."

קים שאפה אוויר בחדות. "עד כדי כך גרוע?" שאלה. "מה תעשי?"

"אני מקווה שהיא שילמה על החודש הזה ולפחות תיתן לי זמן. אבל אני חייבת לחפש עבודה. השארתי פרטים בכמה מקומות אבל בינתיים אף אחד לא חזר אליי." סיפרתי לה.

קים עצרה ונעמדה מולי, גורמת לי לעצור. "להורים של חבר שלי יש בית קפה בעיר, מקום מאוד גדול. אני עובדת שם ואני חושבת שלא יזיק להם עוד ידיים עובדות. תרצי שאסדר לך שם משהו ואם הם באמת מוכנים לקבל אני אדאג אישית שהם יתקשרו אליך?" היא שאלה והסתכלה לי בעיניים.

"אני אשמח." אמרתי לה בחיוך רחב. "תודה קים, אני מעריכה את זה מאוד."

כשהגעתי למעונות לקסי הייתה היחידה בדירה, ג'ו כנראה עדיין הייתה בלימודים ודלת חדרה הפתוח של לקסי חשף את העובדה שהיא בוכה. כמובן שאני לא אתעלם מכך. הנחתי את הדברים שלי על השולחן העגול הקטן שעל יד המטבחון וקראתי בשמה. היא לא ענתה והמשיכה לבכות.

התקדמת עד שנעמדתי מול חדרה וראיתי אותה יושבת בוכה על המיטה שלה. "לקסי מה קרה?" שאלתי אותה ונכנסתי פנימה, מרשה לעצמי לשבת לידה. היא לא הרחיקה אותי ממנה כשהנחתי יד תומכת על גבה.

"פול ואני רבנו." היא אמרה בבכי וכשהסתכלה עליי עצרתי את עצמי מלהירתע בבהלה מאחר וכל המסקרה שלה הייתה מרוחה ולרגע לא הבנתי מה יש לה על הפרצוף. היא חזרה להשפיל מבט ולבכות. "הוא קיבל הצעת עבודה בפילדלפיה והוא רוצה לעזוב." היא אמרה בבכי. "אני מבינה למה הוא רוצה לעזוב כי זו הצעה של פעם בחיים אבל הוא יעזוב אותי כי אני לא יכולה לנסוע איתו כרגע." היא דיברה בעודה מיבבת. "הוא אמר שננסה מערכת יחסים מרחוק אבל זה לא ילך, אני מכירה אותו ואותי. לא נצליח."

FORCEWhere stories live. Discover now