FORCE

פרק 32

"מתי הוא עומד לעזוב?"

"עוד שבועיים." ענתה. "אני לא יודעת מה לעשות."

"למה שלא תנסי בכל זאת לתת לזה הזדמנות? אני יודעת כמה את אוהבת אותו. תנסי." 

"מיה אני איתו כל כך הרבה זמן ואני רואה אותו כמעט כל יום. פתאום לעבור רק לשיחות טלפון או הודעות זה יהיה לי קשה וגם לו. אם אני ארצה שהוא יבוא ויהיה איתי זה לא יקרה כי הוא יהיה רחוק. אני לא רוצה את זה. אני לא רוצה להיות עצובה כל יום מהידיעה שכל מה שאקבל ממנו זו שיחה."

שתקתי. הבנתי אותה. אין לי מושג מה עוד לומר כי אם היא לא מתכוונת לתת לזה הזדמנות אז מה נשאר? גם אני לא הייתי רוצה שדבר כזה יקרה לי עם סקוט, לא הייתי רוצה שהוא יעזוב פתאום ואפילו שאני לא כל כך הרבה זמן ב...משהו, איתו, אני עדיין רוצה אותו קרוב אליי בכל זמן שאפשר.

נשארתי לשבת איתה ולשמוע את כל מה שיושב לב על הלב. עודדתי אותה במה שיכולתי וייעצתי לה בדברים שאני מבינה. אני מקווה שאני באמת עוזרת לה ותומכת בה ובכך מקלה עליה קצת. הבכי שלה קצת נרגע אבל מידי פעם מתפרץ מחדש. היא חושבת יותר מידי אבל אני לא יכולה להאשים אותה. זה לא כיף.

באיזשהו שלב דפיקות נשמעו בדלת. שתינו הזדקפנו והרמנו מבט לכיוון הדלת. "את חושבת שזה פול?" היא שאלה. משכתי בכתפיי כסימן לכך שאין לי מושג והחלטנו שאני אלך לפתוח. קמתי על רגליי והתקדמתי לכיוון הדלת. הדפיקות נמשכו. שמעתי את רגליה של לקסי רוקעים בעודה הולכת אחריי.

כשפתחתי את הדלת עמדה אישה לא מוכרת הנראית בשנות השלושים לחייה. "מיה גיבס?" היא שאלה.

"זו אני." אמרתי.

"יש לך מכתב." היא אמרה והגישה לי אותו. הודיתי לה, לקחתי אותו מידה ולאחר שאמרה להתראות סגרתי את הדלת והסתכלתי על המעטפה של מעונות האוניברסיטה. בבקשה שזה לא מה שאני חושבת שזה.

"מי זאת?" שאלה לקסי, היא לא בוכה.

"אני לא יודעת." לחשתי ונשמתי עמוק.

"את מתכוונת לפתוח את המכתב?" היא שאלה.

הנהנתי ופתחתי את המכתב. שמי ותעודת הזהות שלי הופיעו, רפרפתי עם עיניי עד שהן נעצרו על המשפט הדומיננטי ביותר : מתבקשת להתפנות מחדר המעונות תוך שבוע. המשכתי לרפרף. תשלום חודשי שבוטל. ביטול מגורים במעונות.

"אני לא מאמינה..." הבכי חנק אותי. הרמתי את עיניי ללקסי וראיתי שהיא מביטה בי בדאגה. "אמא שלי גרמה לכך שיגרמו לי להתפנות מכאן. היא רוצה שאעזוב ואין לי איך לשלם על החדר במקומה." הסברתי ללקסי את המצב. "אני לא מאמינה!" פרצתי בבכי. "היא רוצה להרוס לי את החיים? מה הקטע?!" שאלתי בבכי.

קימטתי את המכתב באגרופי וזרקתי אותו על הרצפה בזעם. התחלתי לבכות ובעוד שלקסי מנסה לדבר איתי ולעודד איתי היא לא מתאפקת ומתחילה לבכות גם. שתינו מוצאות את עצמנו יושבות על הכיסאות סביב השולחן העגול ובוכות.