"מישהו מסתכל עלינו,אני אומרת לך.." לחשתי, אבא הסתכל עליי בעיניים הירוקות הגדולות שלו,מלטף את שיערי ונושק לראשי,"אל תדאגי מקיילה,הכל יהיה בסדר.." הוא אמר לי,ראיתי על עיניו ששום דבר לא יהיה בסדר..אני יודעת מתי הוא משקר לי,אני חיה רק איתו כל כך הרבה שנים שבעצם..אני יודעת עליו הכל.
"מקיילה..מקיילה תיזהרי,מקיילה רוצי!!!!" הסתכלתי עליו,פשוט קפאתי במקום,הוא דחף אותי לאיזו פינה בצד הדרך,"אני מצטער יפה שלי,אני כל כך מצטער" הוא אמר,נושף בכבדות,שולח לי נשיקה,נשיקה כזו שנראה שהיא עומדת להיות האחרונה,נשיקת פרידה,
הוא רץ החוצה,שניות לאחר מכן שמעתי יריות,צעקות..את צעקות אבי בין כל הרעש
ואז,לאחר כמה שניות,דממה.
דממה מצמררת..לא ידעתי מה לעשות עם עצמי,לצאת?להישאר?להישבר?הוא לא אמר לי מה לעשות..ילדה בת שש עשרה לא אמורה לדעת מה לעשות במצבים כאלה ואיך להמשיך הלאה!!!!
ואיפה אבא שלי?הוא חי?הוא מת?לפעמים אני מרגישה מטומטמת כל כך,נערה בת שש עשרה עם ראש של ילדה בת שלוש.."אני צריכה לצאת" אמרתי לעצמי בנחישות,הרי,אם הוא מת..אז אין לי בשביל מה להישאר בחיים,לא?הפחד רק גבר,עצמתי עיניי מקווה לא לראות דברים שאני לא רוצה,"אבא?" צעקתי,עיניי היו מלאות דמעות,דמעות של כאב,פחד,חרדה..הלא נודע יותר מפחיד מהמציאות..המשפט הזה רשום לי על תקרת החדר,זה מין תחביב שלי..לצייר,פינה שקטה בתוך כל הבלגאן.
שמתי את הכובע של הקפוצ'ון על ראשי,מקווה להסתתר,שלא יבחינו בי..אם לקחו את אבא שלי,כנראה מחפשים גם אותי..
"הי-יו קידו,מה אתה עושה כל כך מאוחר במקומות חשוכים כאלה?" מישהו צעק לי,עצמתי עיניי,מקווה שלא סיבכתי את עצמי בבעיה גדולה יותר כרגע
"הולך הביתה" אמרתי,מנסה להישמע כמו גבר..בלעתי רוק,איך אומרים..ראיתי את הסוף?נשמע מצחיק,אבל בדיוק ככה הרגשתי.
שמעתי את צעדיו הכבדים,מתקרב אליי,מתנשף
"בו" הוא צעק לי בתוך האוזן,קפצתי,לא הרגשתי אפילו שהוא מאחוריי
הוא נקרע מצחוק,צחוק מתגלגל כזה,יפה,אבל הוא עדיין טיפש.
"מה מצחיק אותך אידיוט?" צעקתי עליו,רתחתי מעצבים..מטומטם.
"הי אחי,תרגע,ג'סט צ'יל אאוט אוקיי?באתי לטובתך,אין לך מה לעשות פה אם אתה נבהל מ'בו' כזה קטן שלי,בטח שלא אם אין לך סכין,יאלה רוץ רוץ" הוא אמר,צחק שוב את הצחוק המתגלגל הזה,כל כך גאה בעצמו "תקשיב לי טוב ותקשיב לי טוב יא כלום ושום דבר,אני לא אחיך ואני לא שום דבר!!!" הרמתי על הקול עליו,כל דבר שאני עושה רק גורם לי להרגיש שאני טועה יותר ויותר,אבל האגו המטומטם שלי והבעיה שלי עם אנשים שמורידים לי את הכבוד,חזקה ממני.
"איך קראת לי?כלום ושום דבר?תקשיב תקשיב" הוא אמר בקול כועס,זורק חצי גיחוח מתנשא,"אתה לא מכיר אותי,אם אני רוצה..כל השכונה פה תרד למטה ותזיין אותך בתחת אתה מבין מה אני אומר?" הוא אמר,ממשיך לצחוק ומדגיש כל מילה..לוחש לי אותן באוזן,סוג של לחישה כואבת,צורבת.. "אתה אמור להגיד תודה שאמרתי לך לעוף מפה,כי רק עכשיו הורידו בן אדם ש..בלשון המעטה,לא כל כך אהבתי,איז יט קליר?" הוא אמר,מסמן על צווארי כמעין סכין,אני עדיין מסובבת,לא מפנה פניי אליו,מפחד
הבן אדם שהוא דיבר עליו..יכול להיות שזה.."אבא שלי!!!!!חתיכת בן זונה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!" הסתובבתי,התחלתי להרביץ לו,הדמעות הסתירו את פניי,לא ראיתי שום דבר..הדבר היחיד שעבר לי בראש זה להרוג את הבן זונה..מוות. זה הדבר היחיד שעובר לי בראש כרגע,הדבר היחיד שמגיע לו.
