מלאך שמש - פאנפיק סולאנג'לו (גיבורי האולימפוס)

873 34 28
                                    



שלושים ושתיים שניות.

ניקו הרגיש את הדם זורם בעורקים שלו, פרט חשוב לבן האדס. הוא זינק קדימה, האדרנלין שוצף בתוכו כמו נהר השאול עצמו. הקרקע סביבו השחירה וקמלה, ושלדים עתיקים פרצו ויצאו מהאדמה.

הוא זינק. שלד קפץ לפניו ושימש לו מקפצה לקפיצה האחרונה. הוא עבר את הגבול של העץ, התגלגל על האדמה והתיישר לעמידה, כמעט מרים את זרועותיו בניצחון אבל מסתפק בהברשה פשוטה של המעיל שלו.

 "טוב", אמר, "נראה שטעיתי. צדקת, קונור, זה באמת היה כיף".

עשרות חצויים המומים הביטו בו. השטח כולו היה שחור ומכוסה בשברי עצמות. חצויים רבים סבלו מחתכים וסימנים כחולים במקומות שונים. ללייסה מביתן הרמס הזדקר ענף ענק מהשער.

 קונור ניסה לחייך, למרות שלפני כמה דקות נפל וחטף מכה במקום שכינה "אי המבורכים".

"מגניב. צדקתי".

"לא, זה לא מגניב!" אניטה, בת ארס, צעדה קדימה. היא הייתה יחסית חדשה במחנה, והצטרפה רק לפני חודשיים, אך כבר רכשה לעצמה מוניטין מכובד של בחורה עם אגרופים משתוללים ומגפיים עם מסמרים.

"אתה לא אמור לשחק ככה! גם אני יכולה להשתמש בכל הכוחות שלי ולרסק לכם את התחת, אבל אני לא עושה את זה, נכון?"

"יש בזה משהו", העיר כריס, שסבל מחתך על מצחו שגרם לו להיראות כמו הארי פוטר. מה שהיה מצחיק, כי הוא היה בנה של הקטה – אלת הקסמים.

מבטו של ניק קפץ מיד אל וויל – וזה עצבן אותו. הוא לא רצה להסתכל על וויל בכל פעם שהיה במצב לא נעים. בעצם, הוא לא רצה להסתכל על וויל בכלל. וויל בלבל אותו. הנה, למשל עכשיו – הוא הביט בו במין חצי חיוך שגרם לו להיראות מסתורי יותר ממה שהיה באמת. ועכשיו הוא צעד קדימה, כנראה כדי להגיד משהו שיציל את המצב – כמו איזה סופרמן מעצבן במיוחד.

"היי, תראו", הוא אמר, "אנחנו משחקים את כל המשחקים הרגילים בצורה כזאת. תחשבו על תפוס ת'דגל ושלוש רגליים וכל אלה – בהם אנחנו לא נפצעים?"

"וויל, שיחקנו תופסת". אמר כריס.

 השתררה דממה ארוכה.

"אני מצטער". ניקו הרגיש שקולו מצטרד פתאום וכחכח בגרונו. "אני אלך".

"ניקו..." התחיל וויל.

"זה בסדר", הוא עצר אותו, "אני גם ככה צריך לעשות משהו".

הוא ידע שזה נשמע קצת צולע, אבל כבר לא היה לו איכפת בשלב הזה. הוא עבר על פניי החצויים, מרגיש את המבטים שלהם קודחים לו בעורף.


העץ של תאליה היה אחד המקומות הכי יפים במחנה, מה שהיה הגיוני. העץ ניצב על גבעה שהשקיפה על כל המחנה, כולל על שדות התות הירוקים, האגם והים הנוצץ ממרחק. ניקו מעולם לא אהב את הים. מלבד המלח והמים הקרים, הים גם הזכיר לו דברים שרצה לשכוח. כבר הרבה זמן שלא חשב על פרסי. כמעט חודשיים וחצי, מאז שהם הצילו את העולם בפעם המי-יודע-כמה. בלב הקרב ניקו הכיר – מחדש – את וויל, וזה כנראה עזר לו להתגבר על פרסי סופית. אחרי שהמלחמה נגמרה הוא הלך אל פרסי וסיפר לו שהיה מאוהב בו. עצם העובדה שעשה את זה הדהימה אותו. לפני שנה בכלל לא היה חולם להודות בזה בפני מישהו, בטח שלא בפני פרסי עצמו. אבל הוא השתנה מאוד בזמן האחרון, בעיקר במהלך המסע שלו עם שבעת החצויים, ואחר כך עם ריינה והמאמן הדג'. ניקו לא אהב לחשוב על ארבע השנים האחרונות, או בעצם – על שמונים השנים האחרונות. אמנם השנים שבילה במלון לוטוס היו מטושטשות בזיכרונו, אבל יחד עם הזיכרונות המייסרים שנוצרו בשלב מאוחר יותר נוצר מין אריג של כאב קהה ומעומעם. הכאב לא תמיד הציק לו, אבל הוא הרגיש אותו כל הזמן. הוא ידע שזה כנראה לא בריא להדחיק כל כך הרבה, אבל האלטרנטיבה הייתה להתמודד, והוא ידע שהוא לא מסוגל. לא עכשיו. "היי, ניקו!" וויל רץ והשיג אותו. הוא כמעט לא התנשף, עוד עובדה מעצבנת לגביו. זו הייתה תעלומה מוחלטת איך בן אפולו שמבלה את רוב זמנו במרפאה נמצא בכושר כזה טוב. 

מתעוררים לחיים - פאנפיקיםWhere stories live. Discover now