פרק 14

2.2K 203 4
                                    


דניאל טרקה את דלת חדרה והתיישבה על המיטה. היא הוציאה את השרשרת מהכיס, מסתכלת עליה. היא חייכה והחליטה ללכת על זה. מה כבר יש לה להפסיד? באופן מוזר, הייתה לה ההרגשה שהשרשרת עצמה, הוכנה בעבורה. שמישהו ישב ויצר אותה, רק בשביל נערה אחת בת שבע עשרה.
אני בטוחה שהוא יחזור... דניאל אמרה לעצמה.
אף אחד לא משקיע סתם בשביל כלום, הוא יחזור...
דניאל קמה מהמיטה ונעמדה מול המראה שלה. היא פתחה את הסוגר של השרשרת, חייכה למראה, לפני שהעבירה את ידיה אחורה וסגרה אותה. היא מיקמה את ידיה על מותניה והסתכלה על המראה של שרשרת לב הזהב על צווארה. היא אהבה את זה.
"מתאים כמו כפפה ליד," היא לחשה.
"סוף-סוף," דניאל הרגישה צמרמורת בגבה, כאילו מישהו עבר ממש מאחוריה.
"מי זה?" היא הסתובבה. היא יכלה להישבע ששמעה קול מדבר אליה.
את סתם עייפה, צאי מהסרט שאת חיה בו... היא חשבה.
"ומהר, כי אף אחד לא יקנה כרטיס," היא לחשה.
דניאל החליטה לאכול משהו. למזלה, היה לה בית ריק כרגע, אז היא יכלה לחשוב בשקט, בלי שיקטעו אותה. אחרי חשיבה מרובה, היא פשוט הוציאה גבינה צהובה מהמקרר.
הכל הולך עם זה... חשבה.
היא הניחה את הגבינה על השיש וחזרה למקרר. בהתחלה, היא בכלל התכוונה לקחת קטשופ, אבל אז היא החליטה להכין דווקא משהו אחר. הרי היא אכלה כבר טוסט בבית ספר. היא חייכה למראה הביצים והוציאה שתיים. אחרי כמה דקות, דניאל התיישבה בסלון עם החביתת גבינה צהובה שלה וכמה ירקות חתוכים. היא הדליקה את הטלוויזיה והתחילה לאכול. אם היו מבקשים ממנה לסכם את היום הזה במילה אחת, המילה הזאת הייתה ללא ספק- "מעניין".

"זמן לישון..." דניאל מלמלה בשעה שחיברה את הפלאפון שלה למטען. היא פיהקה וכיבתה את האור.
"לילה טוב חדר," היא לחשה לפני שעצמה עיניים.
****************************************************************************
"הם ממש קרובים," פיטר אמר. "תברחי דרך החלון. עם התינוקת."
"אני לא הולכת בלעדיך," היא אמרה.
"קדימה!" פיטר משך אותה לחלון. הוא נישק את ביתו הקטנה ואז את אשתו.
"תפגשי אותי במדבר טריקה," פיטר אמר והיא הנהנה.
היא יצאה מהחלון והתחילה לרוץ.
הוא יהיה בסדר, הוא יהיה בסדר... היא המשיכה לחזור על המשפט בראשה.
לא היה לה כוח להמשיך לרוץ. היא רק ילדה הרגע, היא לא הייתה במצב להתמודד עם הכול. עם החיים.
"אני אפתח שער," היא לחשה. היא נישקה את מצחה של התינוקת ופתחה שער למדבר טריקה. היא עברה דרכו והסתכלה על החול.
"שקט פה, קטנה שלי," היא לחשה, מתיישבת על החול. היא ידעה שאינה מסוגלת לשמור על התינוקת לזמן רב.
"את אנושית. בדיוק כמו האנשים שנמצאים מתחת למדבר הזה," היא אמרה לתינוקת שהייתה רק בת שעות בודדות. "אני חייבת להציל אותך, גם אם זה אומר להיפרד ממך."
היא נאנחה בכאב. עבר עליה יותר מדי בחודשים האחרונים.
"אין לי יותר מדי כוח," היא לחשה. היא שלחה את ידה קדימה, פותחת שער לכדור הארץ כמה שיותר מהר.
"קוראים לכוכב הזה כדור הארץ," היא לחשה לתינוקת. "המקום שנמצא מתחתינו, הוא לא בדיוק מדינה כרגע, אבל בעוד כמה אלפי שנים, תהיה שם מדינה בשם ישראל."
היא נישקה את התינוקת במצח, מרגישה על סף עילפון. גם פתיחת השער, ביחד עם ראיית העתיד של המקום אליו היא שולחת את ביתה, דרש ממנה יותר מתי כוח. היא העבירה את התינוקת בתוך השער, דמעות יורדות בשעה שהוא נסגר, לוקח את ביתה ממנה לנצח. לוקח אותה לכדור הארץ, למקום שבו היא אנושית כמו כולם.
"את תקימי שם משפחה," היא לחשה. "את תהי שמחה שם. אבל אני יודעת שאיכשהו, את תחזרי הביתה בסוף. אנחנו נחזור לכאן."
היא עצמה את עיניה ובכוחות האחרונים שנשארו לה, היא הניפה את ידה והמדבר השומם הפך למקום יפיפה, פורח.
"מהיום זה לא מדבר טריקה, זה רק טריקה," היא לחשה. היא הצביעה קדימה והופיעה שלט עליו כתוב: "מדינת טריקה".
"וזאת הכניסה, ממש מעל ישראל העתידית, כך שנוכל לחזור לכאן," היא לחשה. ובמילים אלו, צנחה ארצה ועצמה את עיניה בפעם האחרונה.

"בנימין, תראה!" נעמי אמרה ועצרה את אחיה.
"תינוק," בנימין לחש והתקרב לדמות הקטנה שהייתה על האדמה.
"אין כאן איש," נעמי אמרה.
"מישהו השאיר אותו כאן," בנימין אמר. נעמי הרימה את התינוקת הקטנה וחיבקה אותה.
"בנימין, זאת בת," היא לחשה.
"תשאירי אותה כאן," בנימין אמר.
"מה? בנימין, אנחנו לא יכולים," נעמי אמרה.
"קדימה, צריך לחזור כבר," בנימין אמר.
"אני לא משאירה אותה כאן!" נעמי התעקשה.
"ואיך נגדל אותה בדיוק?" בנימין שאל. "יש בבית מספיק ילדים, אני בטוח שאמא ואבא לא ישמחו כל כך, אם תכניסי עוד תינוק הביתה."
בנימין לקח מאחותו את התינוק והניח אותה על האדמה.
"היא תסתדר..." בנימין אמר, גורר את אחותו אחריו, בעוד היא ממשיכה לבהות בתינוקת המסכנה וחסרת האונים.
****************************************************************************
דניאל פקחה עיניים. עוד חושך בחוץ. היא התיישבה על המיטה והסתכלה על החדר החשוך. היא הרגישה מוזר. החלום אף פעם לא המשיך, הוא תמיד נעצר אחרי שהיא מתה. הלילה... הלילה היה לו המשך. דניאל לא ידעה מה זה אומר. היא לא ידעה אם זה טוב או רע. היא הרגישה את ליבה הולם בפראות. היא נגעה בצווארה והרגישה את השרשרת. היא שכחה להוריד אותה. זה היה מוזר, היא לא הרגישה אפילו שיש עליה את השרשרת, זה הרגיש לה כל כך... טבעי.
"יופי, עכשיו אני בחיים לא ארדם," דניאל נאנחה ונשכבה חזרה.
היא הסתכלה למעלה וחשבה על החלום.
מה זה אומר? מה זה יכול להגיד? היא חשבה.
ולמה? למה זה קורה? למה לי?
"כי את סתומה," דניאל לחשה וכיסתה את פניה בידיה. "את מפגרת שלא עושה כלום עם החיים שלה, זה למה. זה למה את. למה אני..."

למה אני?Where stories live. Discover now