פרק 6

2.6K 221 6
                                    


פיטר תמיד היה הנסיך המועדף על דניאל, היא לא יכלה להסביר את זה, אבל היא תמיד אהבה אותו. כמובן שיש גם את הסיוט.
בשנה האחרונה יש לה סיוט שחוזר על עצמו. אותו חלום שבסופו היא מתה. וכמובן ש... לא אחר מאשר הנסיך פיטר מגלם את בעלה בחלום.
היא לא ישנה טוב בלילה, גם בגלל הסיוט.

"מארק," אנה נכנסה ללשכתו של בעלה. הוא היה באמצע פגישה עם ראש הממשלה הסיני.
"זה דחוף?" מארק שאל את אנה.
"לא, זה יכול לחכות," אנה אמרה ויצאה מלשכתו. היא סגרה את הדלת ובהתה בה במשך כמה דקות.
עדיף שאני אחזור אחר כך... היא חשבה והסתובבה ללכת. בדיוק אז הדלת נפתחה וראש הממשלה הסיני יצא משם. הוא השתחווה קלות למלכה והמשיך בדרכו, מלווה במישהו שנראה כמו עוזרו האישי.
"אנה?" היא שמעה את קולו של מארק.
"מארק," היא הסתובבה אליו, "תקשיב רגע."
"בואי, תכנסי," מארק אמר ופתח את הדלת עוד קצת. אנה הנהנה והם נכנסו לחדר. מארק התיישב על הספה הכחולה שהייתה שם, בעוד אנה עדיין עומדת ליד הדלת הפתוחה למחצה.
"אנה, קרה משהו?" מארק שאל בדאגה.
"זהו, זה העניין," אנה אמרה, סוגרת את הדלת, "שאני לא יודעת."
"מה?" מארק שאל. "מה הכוונה?"
"אני חושבת שמשהו קרה לפיטר," אנה אמרה, מתקרבת לספה לאט, לאט.
"את חושבת?" מארק שאל. אנה הנהנה והתיישבה לידו.
"אני יכולה להרגיש את זה," אנה אמרה.
"את מה?" מארק שאל.
"את המתח," אנה ענתה. "משהו עובר עליו. משהו רע, אני מרגישה את זה."
"למה את מתכוונת?" מארק שאל.
"זה בגלל השרשרת, המלוכה, הכול," אנה אמרה.
"אנה, אין ברירה. מי כמוך יודעת," מארק אמר.
"אני יודעת," אנה אמרה. "אחרי הכול, אני חייתי כנסיכה בעצמי."
"בדיוק. את לא היית סתם הבכורה, את היית הבת היחידה," מארק אמר. "היורשת היחידה לכתר. את לא מכירה את המרדפים האלה, הרצון להיות השליט."
"ואתה מכיר?" אנה שאלה. "הרי אתה היית סתם אדם פשוט עד שפגשתי אותך."

"מי רוצה לקרוא עכשיו?" בטי שאלה, מסתכלת על הידיים המורמות.
דניאל בהתה בספר, רק רוצה לחזור הביתה כבר.
"את," בטי אמרה, מסתכלת על מישהי.
רק התחיל וכבר בא לי שייגמר... דניאל חשבה.
היא ניסתה להתרכז בשיעור, אבל נכשלה. היה לה קשה מדי. היא הרגישה שיש משהו שהיא שכחה ממנו.
אבל מה זה? היא ניסתה להיזכר.
אחרי כמה זמן, היא נכנעה והחליטה לנסות בכל זאת להקשיב.
אולי משהו טוב דווקא יצא מזה... חשבה.
אחרי כמה זמן, גם השיעור הזה נגמר. דניאל נשמה לרווחה וחשבה מה לעשות. היא החליטה ללכת לבקר בשאר הכיתות ולבדוק איפה החברות שלה נמצאות. היא רק לא ידעה, שברגע שהיא יצאה מהכיתה, הדר התיישבה במקום שלה והעיפה את התיק שלה משם על הרצפה, מניחה את התיק שלה במקום התיק של דניאל.
אנחנו עוד נראה של מי המקום הזה... הדר חשבה.

פיטר החליט שנמאס לו להיות בסלון עם אחיו המעצבנים, אז הוא חזר לחדרו. הוא פתח את הדלת וטרק אותה בכעס.
"מה אני אעשה?" הוא שאל את עצמו ונשכב על הרצפה. "חייבת להיות דרך ל... אוף, לא יודע. יופי, עכשיו אני גם מדבר לעצמי."
הוא נאנח ועצם את עיניו, מנסה לדמיין אותה. הוא זכר את שיערה ואת עיניה. עיניה החומות והיפות.
מה לא אתן בשביל לראות אותן באמת... חשב.
"אולי זאת היא?" הוא לחש לפתע. הוא התיישר והניף את ידו. הקופסה שוב הופיעה, מרחפת מולו. הוא פתח אותה והוציא את השרשרת. הקופסה נעלמה. פיטר קם מהרצפה והסתכל על השרשרת. הוא זרק אותה באוויר ותפס בערך חמש פעמים. אחר כך הוא העביר אותה מיד שמאל לימין ואז הוא זרק אותה בידו הימנית ותפס בשמאלית. ככה הוא עשה כמה פעמים, עד שהוא לא הצליח לתפוס והשרשרת נפלה על הרצפה. הוא התיישבה על מיטתו, בוהה בשרשרת שעדיין מונחת על הרצפה.
"אני עייף כל כך," הוא נאנח. הוא הקיש באצבעותיו והשרשרת עברה מהרצפה לידו. הוא הניף את ידו, שוב הקופסה, שוב הוא פתח, שוב הוא הניח, שוב נעלמה. שוב. הוא כל הזמן משחק עם השרשרת, זה גורם לו להרגיש קרוב למשהו. למישהו. מישהי. מאז שהחלום הזה התחיל, כל פעם שהוא משחק עם השרשרת בידיו, הוא נזכר בה. הוא נשכב על המיטה וניסה לחשוב על משהו אחר מלבד החלום, אבל הוא לא הצליח.
אני חייב למצוא אותך... חשב.
פשוט חייב...

למה אני?Where stories live. Discover now