פרק 11

2.3K 206 5
                                    


אחרי כמה שעות, אריאל ודניאל סיימו לעבוד והיו פנויות להתעסק עם שרשרת הזהב המסתורית.
"אנחנו צריכות למצוא אותו, נכון?" אריאל אמרה. "אז צריך לחשוב איפה להתחיל לחפש."
"איפה באמת?" דניאל שאלה.
הן ישבו באחת המסעדות בקניון. זה היה דבר שהן אהבו לעשות- כל פעם שהיה להן זמן אחרי העבודה, הן הסתובבו בקניון. העובדה שהן עבדו בו מאוד עזרה להן. וכמובן שגם העובדה שיש להן הנחה של שלושים אחוז על כל דבר בחנות מאוד עזרה להן. היו שם דברים יפים באמת. אריאל לקחה את זה בחשבון, זאת הסיבה האמיתית שהיא עובדת שם. היא חיפשה עבודה בחנות בגדים בשביל הנחה, ואז יום בהיר אחד- האמת שירד גשם כל אותו שבוע, אבל הפרטים האלה לא חשובים במיוחד- היא ראתה שלט: "דרושים עובדים".
היא התקבלה ומאוד שמחה על שלושים אחוזי ההנחה על כל דבר בחנות, כי כאמור, הבגדים שם היו יפים מאוד. גם התיקים, הצמידים ומשקפי השמש, וכל שאר האביזרים.
"מישהו חייב להכיר אותו," אריאל אמרה, "אז אולי... אפשר לשאול מישהו."
"מה?" דניאל שאלה. "אני פשוט אלך לאנשים ואשאל: 'שלום, אתם מכירים אולי מישהו בשם פיטר שמחלק שרשראות זהב לבנות שהוא לא מכיר, עם השם שלהן בתוכן?' לא נראה לי שזה יעבוד."
"טוב, משהו צריך," אריאל אמרה.
"כן, אבל מה?" דניאל שאלה.
"אולי פשוט נחכה," אריאל הציעה.
"למה?" דניאל שאלה. "שהשמיים יפלו עלינו? אהה, אני יודעת, שהוא ייפול עלינו מהשמיים."
"תפסיקי להיות כזאת," אריאל אמרה. "אני בטוחה שהוא יחזור."
"למה את כל כך בטוחה?" דניאל שאלה.
"כי מישהו לא משקיע כל כך בשביל להיעלם אחר כך," אריאל אמרה.
דניאל ידעה שהיא צודקת.
"טוב, ת...מיד אפשר, את יודעת..." דניאל אמרה.
"מה?" אריאל שאלה בבלבול.
"משטרה?" דניאל אמרה.
"לא! אנחנו לא נכנסות לזה שוב!" אריאל פסקה.
"למה לא? עכשיו אני יודעת- אני יודעת!" דניאל התעקשה.
"מה? יודעת מה?" אריאל שאלה.
דניאל חטפה את השרשרת מידה של אריאל וקמה מהכיסא. "את באה?"
"לאן?" אריאל שאלה.
"משטרה. כן אני צריכה אותך, כי את היית שם," דניאל אמרה בעוד חברתה קמה.
"מה הפכת אותי לעד ראייה?" אריאל אמרה.
" עדת ראייה, את בת לא בן. וכי זה מה שאת. וחוץ מ... אני גרועה בתיאור אנשים. מישהו שאני מכירה כל החיים אני לא אצליח לתאר טוב, אז אותו?" דניאל אמרה.
"את רוצה שאני אבוא איתך, רק כדי לתת תיאור לשוטרים?" אריאל שאלה.
"כן?" דניאל ענתה בחוסר ביטחון. היא עצמה עדיין לא הייתה בטוחה במאה אחוז שצריך לעשות את זה. קול ההיגיון שבתוכה אמר שזה מה שצריך להיעשות: לתת לשוטרים את השרשרת ולהגיד להם מה קרה, אבל משהו בתוכה הרגיש שזה טעות. היא לא יכלה להסביר זאת, היא פשוט הרגישה. היא הרגישה כאילו... כאילו השרשרת הזאת צריכה להיות שלה, משהו בטוחה אמר לה לסמוך על הנער, אבל זה היה פשוט קשה מדי.
"טוב, אני אבוא," אריאל אמרה.
"רגע... בטוח שזה מה שצריך לעשות?" דניאל שאלה בחשש.
"כן, את צודקת. אני מצטערת, פשוט הייתי... קנאית?" אריאל אמרה. "קצת קינאתי, בסדר? מישהו בא, נותן לך שרשרת, השקיע. כנראה עקב אחריך, נדלק עליך... הלוואי עליי."
"הוווו..." דניאל צייצה וחיבקה את חברתה.
"טוב, ריגשי אחת, בואי," אריאל אמרה.
"ת'נקס, את החברה הכי..." דניאל אמרה. אריאל חייכה אליה ושתי החברות עשו את דרכן לתחנת המשטרה. אחרי נסיעה של כעשר דקות באוטובוס, הן גם הגיעו.
"ואם נשכח משהו?" דניאל שאלה כשהן עמדו מחוץ לתחנה.
"נשכח מה?" אריאל שאלה.
"לא יודעת, השוטרים ישאלו משהו שהלך שם ולא נדע," דניאל אמרה.
"לא, אנחנו סתומות!" אריאל אחזה בידה של דניאל וסובבה אותה אליה, כך שהן עמדו פנים אל פנים.
"מה?" דניאל שאלה. "ארי, מה עכשיו?"
"דני, המצלמות!" אריאל אמרה.
"נכון!" דניאל אמרה ונתנה לעצמה מכה במצח. "לא, אנחנו סתומות שזה משהו."
"לגמרי," אריאל אישרה. הן נשארו בחוץ עוד כמה דקות, חושבות מה לעשות, מה כדאי. ללכת לשוטרים ואז לספר להם על מצלמות האבטחה בחנות, או לבוא אליהם עם הסרט.
"מה? נלך ונחזור שוב?" דניאל שאלה.
"צודקת, אנחנו כבר כאן," אריאל אמרה.
החברות הסתכלו אחת על השניה והנהנו, הן נחושות בדעתן, הן עושות את זה. הן הולכות "להלשין" על המטריד הזה. בעודן מתקרבות לדלת, דניאל התחילה לחשוב שוב שזאת טעות.
מה? מישהו אוהב אותי, כנראה... חשבה.
מתי דבר כזה יכול לקרות שוב?
אבל זה כבר היה מאוחר מדי, הן נכנסו לתחנה.
טוב, נו, זה עכשיו או לעולם לא... דניאל חשבה.
היא נשמה עמוק בעוד אריאל מושכת אותה לדלפק.

למה אני?Donde viven las historias. Descúbrelo ahora