פרק 25

1.8K 188 3
                                    


"פיטר, צא החוצה," אנה נכנסה לחדרו. היא חייכה למראה בנה. הוא לא ידע מה ללבוש, אף אחד לא ידע מה הוא צריך ללבוש. טוקסידו? סתם חולצה מכופתרת? סתם חולצה? אפילו אחים שלו ניסו לעזור לו, באמת לעזור.
בסוף הוא פשוט לבש חולצה שחורה חלקה ומכנסי ג'ינס.
"אתה יחף?" אנה שמה לב לרגליו היחפות של בנה.
"אני לא יודע איזה נעליים לקחת, יש יותר מדי!" פיטר אמר, נימה לחוצה בקולו.
"תירגע!" אנה הניפה את ידיה קדימה, כמו מגן, כאילו כדי לעצור אש המכוונת אליה, עוצרת אותו מלהיכנס לעוד התקף חרדה.
היא פתחה את חדר הארונות שלו. בכל חדר היה עוד חדרון לא ממש קטן האמת, שם היו מסודרים כל הבגדים והנעליים של בעל החדר. בתוך החדר הזה, היה עוד חדר- מקלחת. גם היא, כמו הכול בארמון הזה, הייתה מרווחת.
אנה התקרבה לארון הנעליים ופתחה אותו. לארון היו שלושה מדפים מלאים בנעליים.
"אלה," היא הוציאה נעליים בצבע שחור. היא סגרה את הארון והסתכלה על בנה.
"אני צריך גרביים," פיטר אמר.

"והנה הוא," אנה אמרה כשפיטר נכנס לסלון המלכותי.
"טוב, רבע לשבע," וויליאם אמר אחרי שהעיף מבט בפלאפון שלו.
"אני רק שמח שזה נגמר," מארק אמר בהקלה. "אין לכם מושג כמה זה קשה."
"פיטר ידע בקרוב," וויליאם אמר והסתכל לתוך עיניו של אחיו הצעיר.
"מספיק עם השטויות," אנה אמרה, לא רוצה שבנה יכנס לעוד התקף חרדה. "אתה תהיה בסדר גמור."
קולה הרך של אימו הרגיע אותו והוא נשם בהקלה.
"טוב, שנלך לחדר אוכל?" ג'יימס שאל בקוצר רוח.
"מה הוא רוצה יותר, לפגוש את הבחורה המסתורית או לאכול?" אדמונד שאל, גורם לכל משפחתו לצחוק, כולל ג'יימס. זה עזר להפיג את כל המתח. במיוחד לפיטר. כשהוא צחק, הוא הרגיש חופשי. בשלושת הימים האחרונים, הוא הרגיש יותר כמו בן שבעים מאשר בן שבע עשרה.
"טוב, בואו נלך," אנה אמרה.
"רק שהיא לא תאחר," אדמונד זרק מבלי משים, מה שגרם לפיטר לחשוב שאולי זה באמת יקרה. או גרוע מזה, אולי היא לא תבוא בכלל.
"טוב, אבל היא אמרה שהיא תבוא בשבע, לא?" וויליאם אמר. הוא קם מהספה והתקרב לפיטר.
"היי, מלך לא משפיל מבט," הוא הרים את ראשו החצי מושפל של פיטר. וויליאם קרץ ופיטר חייך.
"לא, הוא לא," אנה אמרה. היא ומארק הסתכלו אחת לשני בעיניים והתנשקו.
"בואו נלך," וויליאם אמר. הוא כרך את זרועו על כתף אחיו והם התחילו ללכת.
"וואו," מארק פלט כשהם נכנסו לחדר האוכל.
"בהחלט, וואו," אנה הסכימה.
"כן, הכל יהיה ממש בסדר," וויליאם אמר.
"מאיפה האופטימיות?" פיטר שאל. כמובן שלקח לו כמה שניות להחליט אם לשאול את זה בכלל, אבל בסוף הוא החליט שכן.
"מה? מי לא תרצה אותך? נסיך? שיהיה מלך!" וויליאם אמר. לרגע, ממש לרגע, פיטר יכל להישבע שהוא ראה גאווה בעיני אחיו.
אחיו הגדול התגאה בו.
"רק אם היא תסכים להתחתן איתו," אדמונד אמר, הסתכל על ג'יימס וידע שניהם חשבו על אותו דבר. השיחה שלהם מקודם.
"די עם הפסימיות," מארק הניף את ידו בביטול.
"כן, זה באמת מספיק בנים," אנה אמרה.
אבל כל זה היה מאוחר מדי, פיטר כבר היה בטוח שכל הערב הזה ייהרס. שמישהו יפשל. שהוא יפשל. מה אם האוכל לא יהיה לטעמה? מה אם היא אלרגית למשהו? פיטר לא ידע מה זה, אבל הוא הרגיש כאילו משהו רע יקרה. לא, כאילו משהו פשוט לא יקרה לפי התוכנית. שמשהו ישתבש, אפילו במקצת. הוא היה בטוח שעל כל טעות קטנה שלו, הכי פצפונת וחסרת חשיבות, הסיכוי שלו איתה ירד. מה שנכון.
אולי נערה לא יכולה לסרב לנסיך, למשפחת מלוכה. אולי היא אפילו תתחתן איתו, אבל כלום לא מבטיח שתהיה מאושרת, שתאהב אותו.
כלום לא מבטיח שלא תסבול.
פיטר לא רצה להכריח אותה לוותר על חייה בשבילו, הוא פשוט כל כך אהב אותה. הוא לא רצה שתקריב את חייה, גם אם זה אומר להקריב את חייו שלו, את המלוכה שלו.
אולי יש לה חבר?! מחשבה קפצה לראשו.
בטוח שיש לה, כזאת מדהימה לא יכולה להיות לבד...
"טוב, בואו רק נקווה שהיא באמת לא תאחר, או שג'יימס יאכל הכול לפני שהיא תגיע," אדוארד אמר.
"היי," ג'יימס אמר בטון נעלב.
"אתה בטוח שאתה בן תשע עשרה?" וויליאם אמר.
"אתה בטוח שאתה בן עשרים?" פיטר אמר.
"בואנה, למד לדבר הילד," וויליאם אמר ופרע את שיער אחיו.
"לא, תפסיק!" פיטר אמר בזמן שוויליאם תופס אותו וממשיך לבלגאן את שיערו. שאגב, לקח לו חצי שעה לסדר.
"אוי, הבנים שלי," אנה אמרה, ספק מיואשת ספק סתם עייפה.

למה אני?Where stories live. Discover now