לא ידעתי מה לעשות עם יומנו של ג'ים. שמרתי אותו בתחתית הארון שלי, מתחת לבגדים המקופלים בערימות לא מסודרות בעליל. לא פעם ולא פעמיים הכרחתי את עצמי לקרוא בו, אבל לאחר מכן הצלחתי להתעשט על עצמי ולנער ממני את החשק שבער בי לדעת עוד מסודותיו של הנער שהתגלה בעיניי כמסתורי. אפשרויות רבות עלו במוחי; עלתה אפילו האפשרות לזרוק אותו להארלם ולשכוח ממנו לגמרי, אך היא נפסלה במהרה כשהסקתי שלבטח הוא חשוב לבעליו. איך לא? הרי עשרות דפים נכתבו בכתב ידו, במילים הצלולות שלו ובמשפטי החכמה המפליאים. איך יכלתי פשוט להעלים דבר בעל ערך חשוב כל כך? זה היה יכול להיות מעשה כה אכזרי.
חשבתי על לקחת את המחברת ולהניח אותה בסף ביתו של ג'ים, אבל לא העזתי לעשות זאת מהחשש שאראה אותו. זאת בהחלט הייתה תעלומה שהייתי מעדיפה להיפטר ממנה כמה שיותר מהר, כי היא שיגעה כל חלק קטן שקיים במוחי עמוס המחשבות.
היום שבו חשבתי שהחיים שלי התחלקו לשני חלקים, היה היום בו מיקי ואמא רבו. מידי פעם הייתי רגילה לשמוע אותם מתווכחים, אבל הפעם, זה הגיע למצב שלא יכלתי לסבול את הצעקות שלהם אז נכנסתי לחדרי.
אמא שלי כעסה על מיקי על כך שסילקו אותו מבית הספר, והיה נראה שמיקי התעצבן מעצם העובדה שאכפת לה בכלל.
"הכומר וויליאם בא לקראתינו, לקראתך, וזאת התודה שלך? אתה יודע כמה פעמים הוא ניסה לדבר איתי על הבעיות איתך? למען השם, הוא מאפשר לי לשלם על הלימודים המזדיינים שלך אפילו לא חמישית מהחוב! וככה אתה מתנהג? אני לא מתכוונת לדבר איתו על זה, זה כבר מביך! אתה יודע מה מיקי? לימדתי את הילדים שלי הרבה דברים, אבל להיות כפויי טובה תמיד היה מחוץ לתחום." זה מה ששמעתי מפיה, וזה אולי הדבר הכי ארוך שהיא אמרה לנו אי פעם. ממיקי יכלתי לשמוע רק קללות שיצאו מפיו בצרחות צורמות וזועמות. אני מניחה שהוא אפילו לא ניסה להקשיב למה שלה היה להגיד, כי כלום ממה שהוא אמר לא היה ברור לי.
אני כמעט בטוחה שאמא מעולם לא חשבה על איזשהי דרך לחנך אותנו, אותי ואת מיקי, באף צורה. היא הניחה שנלמד את החיים בעצמנו, ונבחר דרך אחת בה לחיות אותם. אני מניחה שהיא גם חשבה שתהיה לנו הזדמנות לטעום את החיים שהם שכבה אחת מתחתינו- חיי הרחוב, העישון שמזיק לגוף, ובעיקר הסמים. מה אפשר להגיד באמת? הרי חיינו עם זה. ידענו את זה. היא ידעה שהיא מעולם לא תהיה יותר טובה מאיתנו בתור אמא, כי היא בעצם הכירה לנו את העולם הזה. היא אולי מעולם לא עישנה סמים בנוכחותינו, אבל רק מכיון שהיא כבר ידעה לשלוט על הצריכה של זה. אבל כשמיקי העלה את זה בתור טענה נגדה באחד הוויכוחים הסוערים שקרו ביניהם במשך השנים, תמיד התחמקתי מלצפות בתגובתה. זה היה כמו משהו, משהו שהוא מחוץ לתחום. משהו אסור. ולמרות שכולנו ידענו את זה, זה מעולם לא עלה לנושא דיבור שגרתי.
"אם זה היה תלוי בי, לא הייתי שולחת אתכם לבית הספר." אמא נהגה לומר את המשפט הזה מאז שהיינו קטנים. אנחנו שמחנו, כי ידענו מה עושים בבית הספר, ושנינו לא היינו ילדים חסרי אופי שיכולים לשבת בשקט במשך כמה שעות טובות ולהקשיב למישהו שמתיימר להיות 'מורה לחיים'.
"בחייך, הת'ר, את לא הולכת להרוס לילדים שלך את העתיד שלהם, את כן? אל תאשימי אותם בטעויות שלך," זה מה שהשכנה הזקנה והחביבה שלנו, רבקה, נהגה לומר לה בנוסף לטיעון המובן מאליו, "את גם לא רוצה שיתחילו להציק לך פקחי העירייה בכל שני וחמישי."
היא בהחלט לא הייתה רוצה את זה, אמא שלי, אז היא שלחה אותנו ללימודים. היא עשתה מין עיסקה עם הכומר וויליאם - בכך שנתמסר ללימודים ולאהבת אלוהים, ונצטיין בלימודים, ונראה כביכול שאנחנו ילדים רציניים שברצונם ללמוד, הוא יאפשר לה לשלם את חצי המחיר ללימודים של רק אחד מאיתנו, כשהשני ילמד ללא תשלום. כמובן שבזה גם העירייה התערבה, וגם אבא שלי אחרי שיחת טלפון איתו שכוללת הרבה צעקות מצד אמא שלי באמצע הרחוב מול טלפון ציבורי ואני בתור ילדה בת 6. כמו המטומטמת שהייתי, הייתי בטוחה שאגרום לה גאווה בכך שאהיה ממושמעת ואביא מצויינים הביתה. כמובן שזה לא היה שום דבר יותר מאושר בשבילי. אני מתכוונת, רק בשבילי.
מיקי קיבל נכשלים זה באחר זה ונראה שהיה בסדר גמור עם זה, וזה לא הפריע לאף אחד מאיתנו. לא מצד וויליאם, אך תמיד ניסיתי לכפר על כך בלהיות תלמידה טובה יותר כדי לרכך את הזעם שלו בנוגע להתנהגותו של מיקי.
למיקי לא היה אכפת משום דבר אפשרי, ונראה שהוא ממש נהנה להיות האחד שגורם לבעיות בכל נושא.
אבל היה נדמה כי הפעם הוא עבר את הגבול.
טריקת דלת צורמת, אולי ההכי חזקה ששמעתי אי פעם, אפילו בתור ילדה שגדלה עם שני הורים עם שנאה אחד לשני ובעיות כעס, קוטעת את זרם הצרחות ושקט דומם ומרתיע שורר בבית.
"ואל תעז לחזור לכאן!" אמא שלי צועקת. רגשות מעורבבים נשמעים בצעקתה, כאלה שמעולם לא ידעתי ולא שמעתי.
לא חשבתי שמיקי לקח ברצינות את אימרתה של אימי, מכיוון שהייתי רגילה למקרים האלה. אבל מיקי לא חזר לישון בבית באותו היום. וגם לא ביום שלמחרת. וכשירדתי למרתף באותו האופן הקבוע, שזה היה בכל שעה אפשרית ביום, לא ראיתי אותו ואת החברים שלו.
וגם לא בבית הספר.
לא באף מתפילות הבוקר שבכל יום.
ולא במגרש.
ובעצם, בשום מקום.
YOU ARE READING
I Know You
Teen Fictionמהי כוחה של אהבה לעומת כוחו של היקום? - מכיל תכנים בוגרים (שימוש בסמים, מילים גסות ואובדניות) - מבוסס חלקית על "יומן נעורים".
