ימי ראשון תמיד היו הכי נוראיים. למרות שאלה היו רק שעתיים של לימוד תנ"ך בבוקר, והיית חופשי לעשות מה שברצונך בשאר הזמן, הבקרים היו בהחלט יותר מנוראיים. הכומר וויליאם חזר על אותם הדברים -רק במילים אחרות, כמובן- בלי הפסק, עד שלא הייתה נפש באולם הענק שלא כמעט ונרדמה. איך אפשר להאשים מישהו כאן? הוא היה כמו דודה רכלנית שלא יכולה להפסיק לדבר, בלי לדעת שזה לא מעניין את הסובבים שנאלצים להקשיב לה, או להעמיד פנים שהם כן.
היינו יוצאים לפחות שעתיים אחרי שהתפילה הסתיימה משעריה העצומים של הכנסייה האיזורית, באושר רגעי ששייך לעובדה שהסיוט השבועי סוף כל סוף נגמר. מכאן, או שהיית מחליט להגיע לשעתיים של תנ"ך עם מיס. וסטרלי, או שהיית מבריז. אני לפעמים הייתי מבריזה במקרה שהיה לי משהו יותר טוב לעשות, אבל בדרך כלל הייתי מעדיפה להירשם תחת כותרת הנוכחות.
זה לא שעכשיו יש לי משהו טוב יותר לעשות מאשר להיות נוכחת בשעתיים של לימודי תנ"ך, אבל איני חשה שבכוחי לשבת במשך שעתיים ולהעמיד פנים שאני מקשיבה למהלך השיעורים. אז אני מתחמקת באיטיות מתוך התור שמוביל לבית הספר, וכמו טל לילי שמתנדף מהעננים אני נעלמת לרחוב המקביל. אני שמחה שלא לקחתי איתי היום את ילקוטי, כי כשהתלבטתי אם לקחת אותו או לא בהחלט עלתה האפשרות להבריז.
אני נושמת את האוויר הצח של תשע בבוקר, וצועדת לי על המדרכה שרוב הלבנים שלה כבר שחוקות וכמעט שלא נמצאות במקום. אני לא מושכת יותר מידי תשומת לב מהעוברים והשבים, וזאת בטוח לא המטרה שלי. אני הולכת על המדרכה ומנסה ללכת כמה שיותר מהר לכיוון הרחוב שלי.
אני כמעט וחמש דקות משם כשאני עוצרת. מהמגרש הנטוש שנמצא מאז ומתמיד בסוף הרחוב נשמעים קולות של מתכת הסל נשחקת לה. יש הד שכמעט ובלתי נשמע על ריצפת המגרש, וחריקות גדרות המתכת מפגיעות הכדור. אני מניחה שמיקי וחבריו נמצאים שם ומשחקים, אבל כשאני מכריחה את עצמי להמשיך ללכת, אני יכולה להבחין כי היחיד שמשחק שם הוא ג'ים.
לפי התנועות המהירות שלו, והאופן בו הוא מכדרר את הכדורסל שלו, אני יכולה לנחש שהוא מעט כועס. ממה, אולי אלפי ניחושים לא יהיו נכונים. הוא שוב לבוש בגופייה האפורה, שכמעט ומשתחררת מגופו כשהוא קופץ עם קליעת הכדור לסל. המכנסיים הרחבים הקצרים שלו בקושי מחזיקים את עצמם על מותניו הרזות. הוא הבריז מהלימודים, את זה אני יכולה לדעת בוודאות. שום דבר בזה לא מפתיע אותי, כי לא פעם ולא פעמיים הצצתי מחלון הכיתה ויכלתי לראות את ארבעתם חומקים במהירות החוצה מדלתות הבניין.
אך הפעם הוא היה לבד. וכשסרקתי את רצף האירועים שחוויתי כל חיי במוחי לא מצאתי אף זמן בו אי פעם ראיתי אותו לבדו. זה היה מראה יפה לעיניי. כאילו ראיתי בן אדם שחזר לשקט שלו. לאמת שלו. אבל זה מה שאני ראיתי, ושום הוכחה לאמת שלו לא הייתה לי.
YOU ARE READING
I Know You
Teen Fictionמהי כוחה של אהבה לעומת כוחו של היקום? - מכיל תכנים בוגרים (שימוש בסמים, מילים גסות ואובדניות) - מבוסס חלקית על "יומן נעורים".
