פרק 9

123 8 2
                                    

ידעתי שג'ים הוא לא מה שאני חושבת שהוא. אני מתכוונת, זה היה ברור שהוא לא מחפש קשר רומנטי עם מישהי. ולא הייתה לי בעיה עם זה, כי אני גם לא רציתי קשר רומנטי.
מערכות יחסים בין נערים תמיד היו בעיניי חסרות חשיבות. הייתי בטוחה שהחיים האמיתיים מתחילים רק אחרי שמסיימים ללמוד. למה להתעמק בדברים חסרי משמעות? עדיף להשקיע את הזמן בלימודים כדי שאחר כך תהיה אפשרות להתקבל לאוניברסיטה טובה.
אבל הלב שלי לא חשב ככה. יצא שחשבתי על ג'ים כמעט מאה אחוז מהזמן, והמחשבות עליו רק ריגשו את הלב שלי יותר ממה שהן היו צריכות. הרגשתי רע, הרגשתי משועבדת. רציתי להפסיק עם המחשבות עליו, אבל אף אחד מהניסיונות שלי לעשות זאת לא צלח.
אז התחלתי לאהוב את זה, ובאותו הזמן למנוע מעצמי להתקרב לג'ים. זה הרגיש כאילו אם לא אעשה משהו בנוגע לזה עלול לקרות אסון. אז הייתי איתו, רק מרחוק, עדיין קרוב מספיק כדי להסתכל עליו.
רק החיוך שלו העלה בי מליוני רגשות - וכשהוא צחק, עלה בי הרצון לצחוק גם. אבל יכלתי רק לדמיין את הקירבה שלי אליו, כי היא הפסיקה להתקיים כשהחלטתי לשמור מרחק ממנו.
לא רציתי להיות מאוהבת בו. רציתי שכל מה שאני יודעת עליו יימחק מהראשי שלי, ולא לראות אותו אף פעם.
הרשתי לעצמי לספר לעצמי סיפורים מופרכים בראשי, כמו פנטזיות מגוחכות עליו ועליי. אבל זה היה הגבול, כי אם זה ריגש אותי, אז עד כמה שיחה קטנה וחסרת משמעות איתו הייתה מרגשת אותי?
כמובן שהגעתי לנקודת שבר באיזשהו שלב, וזה היה כשראיתי את ג'ים בדרכי חזור הביתה מבית הספר. הוא התלווה אליי, עם כדורסל בידו, ועם חיוך בשפתיו היפות.
"איך עבר עלייך היום?" הוא שאל בנימת קול עניינית, כשהוא הולך לצידי על המדרכה. ידעתי שהשאלות הללו לא אופייניות לו במיוחד; הוא כמובן לא נהג להתעניין ברגשות ובמחשבות של אחי וחבריו.
לא יכלתי להתעלם מהסיגרייה הניצתת שאחז באצבעותיו, וכשנעצתי בה מבט השבתי לשאלתו. "בסדר, אני מניחה. לא משהו שלא כרגיל," נמנעתי מלספר לו את התקרית שקרתה בארוחת הצהריים עם קלואי וושינגטון. ובכן, זה גם לא משהו שלא היה כרגיל.
הייתי רגילה להיקלע לוויכוחים עם החבורה הפטפטנית של קלואי, וזה מכיוון שלא יכלתי לסבול אותה. הפעם התערבתי בהעלבה מצידן שהייתה מכוונת לילדה מהכיתה. הן לעגו להיותה מרכיבה משקפיים, וזה בהחלט לא נראה לי משהו שהיה צריך לקרות, אז יצאתי להגנתה.
"מפריע לך שאני מעשן בנוכחותך?" אני לא יכולה שלא להיות מופתעת כשהוא שואל אותי שאלה שכזו. מדוע לו לדאוג לגבי זה?
"כמובן שלא!" הייתי יותר מידי רגילה לסביבה של מעשני סיגריות, אז זה היה נסבל ביותר. וכשג'ים עישן, יכלתי אפילו לספוג מכך הנאה. המראה היפהפה שלו לא דעך גם כשהכניס לתוכו כל כך הרבה רעל. אולי זה רק הגביר אותו במקצת, וגם זה היה אך לטובה.
"מה כל כך טוב בזה?" שאלתי בסקרנות, שאלה שלא העזתי לשאול את אימי או את אחיי לנוכח העובדה שאני סולדת מזה כל כך. ידעתי שג'ים יהיה עדין יותר.
"טוב, אותי זה מרגיע," הוא התחיל, וכשנשף את העשן הביט מעלה לשמיים. "זה מנחם. זאת תעסוקה טובה, וזה פשוט, כיף. זה נותן תחושה כזאת, שבסך הכל העולם הוא לא גרוע כמו שאנחנו חושבים."
אני מביטה בו. "אתה חושב שהחיים שלך גרועים?" אני מתחרטת על שאלתי במהירות מרגיזה, ובנפשי סוטרת לעצמי. מדוע אני חייבת להתערב בחייו ולשאול אותו שאלות שכאלו?
"טוב, הם לא טובים כמו שהייתי מייחל שיהיו," הוא ממלמל, ומסיט את מבטו אליי. "את יודעת. אנחנו לא גרים במקום פוטנציאלי לדברים כאלה ואחרים. אף אחד לא מצפה ממנו לכלום," הוא משליך את הסיגריה החרוכה למדרכה, ודורך עליה.
"אני לא חושבת שזה נכון," אני חולקת על דעתו, "אני בעצם חושבת שזה שלא מצפים ממנו לכלום לא אומר שהחיים שלנו גרועים. זה דווקא אומר שככה אנחנו יכולים להיות כל מה שאנחנו רוצים ולהגיע לכל מקום שבו אנחנו חפצים להגיע." אני יכולה להרגיש את המבט הבוחן של ג'ים עליי כשאני מדברת.
"את תמיד כזאת?" הוא שואל לפתע.
"תמיד מה?" אני משיבה, ביכולת חזקה ובלתי רצויה להרגיש את הסומק על לחיי. הוא ממשיך להסתכל עליי. מבטו חוזר קדימה לפני שהוא עונה.
"אופטימית, עם נקודת מבט טובה על החיים." הוא אומר, ולפתע עוצר כדי לקשור את שרוכי נעלו השמאלית.
"איזו סיבה יש לי לא להיות?" אני שואלת, בהצהרה ברורה לשנינו שבסך הכל אני לא חושבת שהחיים שלי גרועים. כמובן שתלונות - היו לי על כמה דברים, והיו לי הרבה, אבל השאיפה להיות משהו יותר טוב תמיד עזרה לי להתגבר על הכל.
"טוב, יש לך מזל אם ככה." הוא ממשיך ללכת, ואני אחריו. אני בוחנת אותו בסתר, בתקווה שאני לא מושכת בכך תשומת לב ממנו. למה הוא חייב להיות יפה כל כך עד כדי שלמות? אני מעריצה את המראה שלו. בעצם אני מעריצה כל דבר בו.
"מה קרה איתך ועם מיקי?" אני מתעניינת, ונזהרת להתערב יותר מידי. לא ראיתי אותם ביחד למעלה מיומיים, וזה מוזר בהתחשב שהם נמצאים ארבעתם יחד בלי הפסקה. אני יודעת שקרה משהו, כי ליל שעבר התעוררתי מצעקותיהם של אמא ומיקי. מיקי צרח עליה שתעזוב אותו, וזה אף פעם לא קורה. כמובן שאין לי שמץ של מושג מה קרה לאף אחד מהם. כשאני תוהה אם השאלה שלי הייתה חודרנית מידי ג'ים משיב;
"אח שלך יכול להיות מטומטם לפעמים," הוא טוען במלמול, ואני לא יכולה לעשות דבר מלבד להסכים בהנהוני. "כעסתי עליו בגלל משהו, סתמי כשאני חושב על זה עכשיו. הוא בחור טוב בסך הכל, אל תחשבי: אנחנו לעולם לא רבים." הוא עונה לשאלתי, משאיר אותי מסופקת.
אני שמה לב עד כמה לאט הוא הולך, ואני אחריו מבלי משים לב. הוא מאיט את הליכתו מאז שנפגשנו? הוא רוצה להטיב כמה שיותר זמן להיות איתי?
לא. אני פשוט בדרך כלל הולכת מהר יותר. לעזאזל איתך, סופיה. ממזמן היינו אמורים להיות בשכונה שלי; עברו כבר עשרים דקות מאז הצתלבו דרכינו.
אני מסתכלת על ג'ים. הוא נראה כמהרהר על משהו, ואני לא מספיקה להסיר את מבטי ממנו כששלו נתקל בשלי. "למען האמת, החבר שלנו- בובי, נפטר מסרטן לפני כמה ימים. מיקי אמר שטויות. התעצבנתי. אבל זה עבר, אני מניח." הוא מספר, ומדבר במהירות כאילו הוא אינו מניח כל חשיבות לנושא.
"אני זוכרת את בובי," אני ממלמלת. הם כולם היו חברים טובים. "אני מצטערת." אני ממלמלת. ג'ים שותק.
אני יכולה לזהות את הרחוב שלי ממרחק, ובתודה לג'ים על כך שליווה אותי אנחנו נפרדים. מבט אחרון נתלה על הבעות הפנים של שנינו, ורגע לפני שאנחנו רחוקים מספיק אחד מהשנייה אני מסובבת את פניי - כדי לראות שגם הוא מסובב את שלו.

I Know YouWhere stories live. Discover now