אני מביטה בפניה של אמי. אפשר לדעת שהיא הייתה יפהפיה כשהיא הייתה צעירה יותר ע"פ תוי הפנים שלה. היה לה שיער ארוך ועבה כמו שלי, מהסיבה שלשתינו לא היה צורך להסתפר... או את האמצעים לכך. היו לה שפתיים ורודות ועבות, שהיו מאוד יפות כשהיא הייתה מחייכת. וזה היה, מאוד... חד פעמי. היו לה את העיניים הירוקות הכי יפות שהכרתי, שלצערי לא עברו אליי בתורשה. העור שלה היה כמעט חלק, חוץ מכמה קמטים וכתמי פגם של סמים וסיגריות.
"ו... סיימנו," היא מברישה את ריסיי בפעם האחרונה, ומעבירה את שיערי אחורה כתנועת סיום. אני מסתכלת במראה. העיניים שלי עמוסות באיפור, וזה יפה לדעתי. זאת הסיבה שנתתי לאמי לאפר אותי, כי אני אוהבת את זה, וכי אני לא יודעת לעשות את זה. לא היה על פניי שום דבר אחר מלבד תכשירים שנועדו לסביב העיניים, כמובן ששחורים, כי אני ואמא לא אוהבות שום דבר אחר.
היא מאפרת אותי מאז שאני בת שלוש עשרה, כל בוקר לפני שאני הולכת לבית הספר. המנהלת וצוות המורות לא אוהבות את זה, ואני מניחה שגם לא ג'ושוע, הכומר. אבל הם לא אומרים לי כלום, כי אני תלמידה טובה אולי, או כי אני שקטה גם. אני לא יודעת. חוץ מזה, אני לא מתאפרת באופן מוגזם. כל פניי נטולות איפור בדרך כלל פרט לעיניי.
אני מנסה למהר כמה שאני יכולה לבית הספר, כי נותרו עשרים דקות עד שהתפילה מתחילה וזה רבע שעה ללכת עד לשם. התלבושת שלי לא לגמרי נקייה, אבל אי אפשר לשים לב לזה, וגם לא כל כך אכפת לי.
אני תולה את התיק שלי על כתפיי, דוחפת את היד שלי לקרטון הקורנפלקס ובו זמנית מכפתרת את החולצה הפנימית שלי. אני יוצאת מהבניין לכיוון בית הספר, כמו תמיד, לבד. אני מניחה שמיקי ישן עכשיו, או שהוא כבר בדרך לבית הספר או אולי כבר שם. אין בינינו דיבור כל כך, אז אני לא יכולה לדעת.
אני מנסה להתחמק מחסרי הבית המסוממים שמנסים את מזלם להשיג כסף, כמו בכל בוקר, שנמצאים בשכונה שלנו. אפשר לחשוב שלא, אבל למעשה כן יש בינינו הבדל. אנחנו נחשבים לאמידים לעומתם - לנו יש מקום לישון בו. והעובדה שאני גרה עם אמא שלי הופכת אותנו לקצת יותר שונים. אני בכל מקרה, בשום מצב שבעולם, אפילו לא דומה להם. לעולם לא אקח סמים או אתדרדר לעישון על בסיס תמידי. אני עוברת את השכונה שלנו בשלום, כמובן עד אחרי שאצטרך לחזור הביתה.
אני תופסת את מקומי בשורה די אמצעית, ומחכה שהכנסייה תתמלא. לבינתיים אני נשענת על הכיסא שאני יכולה לומר בבירור שאינו נוח, וחושבת איך זה היה לחכות למישהו, מישהי, שתבוא ותשב לידי ותספר לי מה עבר עליה בשעות האחרונות. אני לא בדיוק יודעת מה חברים עושים בדיוק, חוץ מלעשן ביחד ולרכל על אנשים. אני יודעת שאם היו לי חברים, זה לא מה שהייתי עושה איתם.
אני כמעט ונרדמת, עד שאני שומעת קולות דיבור קרובים מידי, ונאלצת לחזור לתודעה. אני מסתכלת סביבי כדי לגלות שכמעט כל המושבים מלאים. אני מביטה לתור השורות המקביל ומנסה לאתר את מיקי, שבדרך כלל מבריז מתפילה של בוקר שהוא לא יום ראשון.
YOU ARE READING
I Know You
Teen Fictionמהי כוחה של אהבה לעומת כוחו של היקום? - מכיל תכנים בוגרים (שימוש בסמים, מילים גסות ואובדניות) - מבוסס חלקית על "יומן נעורים".
