פרק 7

146 10 2
                                    

לא הייתי בטוחה אם הייתי עדה לכל הפעמים שחבורת הבנים לקחו סמים או לא. תחילה חשבתי שזה מין קטע - "לעשן במרתף של מיקי", אבל מהר מאוד הבנתי שהייתי תמימה מידי כדי לחשוב ככה, כי הם היו יוצאים כל ערב לרחובות העיר של מנהטן. מי היה יודע מה הם עשו אז? ניסיתי שלא לחשוב על זה, או בכלל לא להתעניין בזה, אבל כלום מזה לא היה בשליטתי. חשבתי על זה כמעט כל הזמן, בערב, בצהריים ובבוקר. בבית, ברחוב ובבית הספר.

קיוויתי שג'ים לא מתעסק עם בנות אחרות. לא הייתה לי כל זכות לקוות זאת, אבל בכל זאת קיוויתי. זאת הייתה מחשבה מאוד אגואיסטית מצידי, כי לא הייתה לו שום התחייבות אליי, וידעתי את זה. אבל כמובן שהייתי מעדיפה שיהיה עם בנות ולא יתעסק עם חומרים מהרחוב שהוא לא מכיר. ואם שני הדברים האלו באו ביחד, טוב, השתדלתי שאפילו לא לחשוב על זה - זה היה כמעט המוות שלי. מה הייתי יכולה לעשות בקשר למה שהתפתח אצלי לג'ים? זה היה חסר שליטה לחלוטין. אם הוא לא היה כל כך יפה, ואם הוא היה מתנהג אחרת סביר להניח שזה בכלל לא היה קורה מההתחלה. לעזאזל איתו.

היה משהו לגביו שאמר לי שזה לא נכון, מה שקורה. שזה חייב להיעצר. שהוא לא יכול להתדרדר לזה. לא מגיע לו את זה, מגיע לו טוב יותר. ממה שאני יודעת עליו, אני יודעת שהוא בא מבית טוב של חינוך טוב. למה לתת למישהו להרוס את העתיד של עצמו? זה כמו לראות מישהו צעיר מתאבד בלי סיבה, ולא לעשות עם זה דבר. זה הדבר הכי נורא שיכולים לעשות. אבל מה יכלתי לעשות? לדבר איתו? בקושי הכרנו אחד את השנייה. אני בסך הכל הייתי האחות של מיקי בשבילו. אני מניחה שהוא אפילו לא רצה ליצור איתי איזשהו קשר. וזה היה בסדר, אהבתי לאהוב אותו מרחוק. זה שמר אותי בתוך הגבול שלי.

את הגג גיליתי לפני עשר שנים בדיוק. הייתי אמורה ללכת לגן, אבל לא רציתי ללכת. אז יצאתי מהבית כאילו אני כן הולכת לגן, שהיה בעצם בית נחמד של אישה זקנה שגידלה את ילדי השכונה, אבל נשארתי בבניין. הבניין שלנו מאוד גבוה, אז הצבתי לעצמי מטרה לעלות את המדרגות של כל הקומות. כשהגעתי לקומה האחרונה לא היה שם דבר מלבד כל מיני ארגזים ועגלות, ודלת עץ אחת גדולה. הושטתי את היד הקטנה שלי מעלה בניסיון לפתוח אותה, אבל היה צריך יותר כוח בשביל לעשות זאת. לא חשבתי שהיא עלולה להיות נעולה או משהו בסגנון, אז ניסיתי לפתוח אותה שוב ושוב עד שהיא נפתחה בתנועה אחת מהירה ומבהילה למדי.

אחרי שהתאוששתי מהנפילה שלי לאחור, חציתי את הדלת לגג. הוא היה מלא במזגנים ובכל מיני סוגים של בלוני גז, אבל עדיין מספיק מרווח. רציתי להגיע לאחד הקצוות, אבל פחדתי ליפול אז עמדתי במרחק של מטר בטוח כשהגעתי ממש לגבול. זה היה מחזה יפה, למרות שלמדתי להעריך אותו יותר כמה שנים אחר כך.

יכלתי לראות את יופיה של מנהטן. לא את כולה, כשחושבים על זה. זה עדיין היה יפה. הרוח נשבה עליי כשישבתי על אחד המזגנים החיצוניים שהיה הכי קרוב לקצה, וזה היה נעים. כמעט מנחם. הבטתי ברחובות, הרחובות הנטושים והרחובות האמידים שהיו רחוקים יותר, ובכל אחד מהם היה יופי אז. לקראת ערב יכלתי להסתכל על העיר, על האורות המהבהבים של החנויות ושל הברים, של המסעדות והמועדונים. זה היה הזמן האהוב עליי, זמן שבו יכלתי להרגיש מבלי לחשוב. זמן בו לכמה דקות יכלתי לברוח מכמעט הכל.

I Know YouWhere stories live. Discover now