פרק 8

110 9 2
                                    

"אני לא עושה את זה." אני מחליטה. מהמבט האחרון שלקחתי למטה, זה דרך של עשרות מטרים. אולי מאות. אין לי מושג אפילו, זה נראה כל כך רחוק מהגובה שבו אני נמצאת. אני מפחדת. ויש לי סחרחורת. "סופיה, את נשבעת," ג'ים מזכיר לי. "אני קופץ מיד אחרייך." הוא מנסה לנחם אותי, אבל אין למילים שלו שום השפעה עליי. אני פחדנית מידי בשביל זה, אני יודעת. ומאחר שכבר הגעתי עד לכאן ואני מרגישה התחייבות לעשות את זה, זה בהרבה יותר מלחיץ. אני בהחלט נדרכת מהמחשבה לקפוץ לתוך הנהר. במיוחד כשאני נמצאת בקרקע שיכולה להיחשב כצוק לעומת המים הרגועים שנמצאים רחוקים כל כך.

אני עדיין מתנשפת וחמה מהעלייה שעשינו עד לכאן. כל איבר שלי בגוף רועד בחוסר שליטה, ואני מוכנה להסתובב ולהתחיל לרוץ חזרה הביתה. אבל אני לא הולכת לעשות את זה, כי הבטחתי שאני נשארת ונכנסת לנהר. זה מטורף. זה ברור שאני יותר מידי פחדנית בשביל זה, ואם יש לכם ספק אתם יכולים לשאול את מיקי, והוא יגיד לכם עד כמה אני באמת פחדנית. ועד כמה אני בת, שהאימרה הזאת מעליבה אותי יותר מזה שאני כביכול פחדנית. אני יודעת שאני לא אמורה להיעלב ממיקי, ואני בדרך כלל לא, אבל אני שונאת להיות נשית מידי עד פחדנית. זה אחד הדברים שאני שונאת להיות.

ג'ים עומד מאחוריי. אני מסתובבת כדי לראות אותו, ומנידה בראשי במרץ. "אני לא חושבת שאני מסוגלת לעשות את זה," אני מודה, ולא מביטה בעיניו. אלוהים, אני כן כזאת פחדנית. אני לבושה בחולצה שחורה ששוליה ארוכים עד שהיא כמעט ומגיעה לברכיי, ובמכנסיים שחורים צמודים. אין סיכוי בעולם שהייתי מגיעה לכאן עם בגד ים, מהסיבה שאין לי בגד ים, וגם זה חושפני מידי לטעמי, מה שאני לא רוצה להיראות בעיניי ג'ים. ג'ים כבר מתכנן את הקפיצה שלו כשהוא לבוש רק בתחתוניו הלבנים. זה עושה לי את זה קצת קשה שלא לבהות מסקרנות - מעולם לא ראיתי בן עירום מלבד הפעם שנכנסתי למקלחת בזמן שמיקי התקלח, כמובן שלא במכוון.

"קדימה סופיה, אל תפחדי." ג'ים נוגע בכתפי, ואני כמעט קופצת מבהלה. אני נאנחת ולוקחת עוד צעד קטן לעבר הגבול של הצוק. אני אוזרת את כל האומץ שקיים בתוכי, ולוקחת נשימה עמוקה. אני נזכרת בכללים שאבא אמר לי כשלימד אותי לשחות ובאותה תקופה לקפוץ מגובה. אמנם זה לא היה גובה כזה, אבל עדיין. אני מרפה את גופי ונעמדת על הקצה, לא מסתובבת לאחור. ואז אני קופצת.

זה נמשך כמעט כמו נצח עד שאני מגיעה למים, ועד אז, אני כמעט לא מסוגלת לנשום. ההתנגשות שלי עם המים היא חזקה, אבל אני עושה את דרכי למעלה כדי להיפגש חזרה עם האוויר. אני נצמדת לקיר האבן כשאני מתנשמת חזק. ג'ים שוחה לעברי. חיוך ענק נמצא על שפתיו, כמעט משעשע. "רואה? זה לא היה כזה גרוע." הוא אומר, ונשען לצידי. "זה היה נהדר אם לא היה כאן כל כך מסריח." אני מנסה שלא לנשום מהאף את האוויר המזוהם. הריח נורא פה. "אבל כן, עכשיו אני יכולה להגיד לכל מי שאני פוגשת שקפצתי להארלם!" אני צוחקת.

ג'ים צוחק גם הוא. הוא נכנס לתוך המים עם כל גופו, נעלם לי מהעיניים לזמן מה. אני מסתכלת על השמיים שמעלינו, שנכון לעכשיו כחלחלים, עדיין לא יותר מידי. אני מנסה למצוא משהו מעניין בעננים שחגים מעלינו, אבל לא מוצאת בהם כלום כי הם משעממים למדי היום. אם להגיד את האמת, אני בעצם גאה בעצמי על זה שעשיתי את זה, למרות שנורא להיות במים האלה. זה גובה מטורף! הייתי למשך שניות ארוכות באוויר, וזה הרגיש לי שאני צוללת למוות שלי בים של מולקולות ואטומי אוויר. כלום לא השתווה להרגשה הזאת בחיים שלי, מכיוון שאהבתי את זה. זה הרגיש לי כאילו אני מתעופפת לי בין העננים.

אני מנסה לצוף על המים, אבל מחליטה שלא להרטיב שוב את השיער שלי. כשג'ים חוזר מהצלילה שלו אני מחליטה שנמאס לי להיות כאן. "למה שלא נחזור, ג'ים?" אני מציעה, בתקווה שאני לא נשמעת מאוד לא מרוצה מהבילוי הזה.

"בטח," הוא ממלמל כשהוא מסתכל עליי, ואני שוחה אחריו לנקודה בה אפשר לעלות לקרקע.

I Know YouWhere stories live. Discover now