פרק 11 -חלק ב'.

7.6K 717 277
                                    


הלב שלי שורף.הידיים שלי רועדות.הרגליים שלי קפואות.העניים שלי?לא יכולות לראות שום דבר חוץ מהדמעות שמציפות את כל כולן,אני מרגישה את השחור הזה שמעיד שאני עומדת לאבד הכרה.עוד רגע אני נופלת על הרצפה,נופלת לרצפה לצד בעלי שנלחם בין חיים למוות.

מאז שאני ילדה קטנה,תמיד אמרתי לעצמי שדברים מסוג כזה לא יקרו לי.כילדה,חלמתי לטייל בכל העולם,לצבור חוויות,להכיר אנשים חדשים וללמוד באוניברסיטה.חלום מתוק של כל ילדה?אבל בין כל החלומות האלה,חלמתי להתחתן עם גבר אפשר לומר מושבניק חמוד כזה שיבין אותי ואני אבין אותו,וביחד נבנה את הקן המשפחתי שלנו.
במציאות המתוקה שלי,קיבלתי מאפיונר שבכל רגע נתון אני יכולה לאבד אותו,לאבד אותו לעד.
איידן הוא אכן החלום שלי,לא משנה כמה חלומות היו לי לפניו,הוא החלום הכי טוב שהיה לי.החלום הכי מתוק שלי.
אבל כל מה שקורה לאחרונה?זה לא חלום,זה גהנום.אז אני חוזרת בעצמי,דברים כאלה לא יקרו לי?אף פעם אי אפשר לדעת מה יכול לקרות,כמו שלא ידעתי שאני אראה בפעם הראשונה בחיי את בעלי מכוסה בדם ומתעקש לא לסגור את עניו.לעד.

"איידן!"אני צועקת בקולי קולות רגע אחרי שהחוסר הכרה שעבר בגופי העיף את עצמו ממני ועכלתי שאני לא חולמת,אני לא הוזה.
זה אמיתי.
בעלי שרוע על הרצפה,מכוסה בדם.
"איידן..איידן.."אני צועקת שוב ושוב כשאני נופלת לרצפה לצידו,השומרים שלו שסיבבו את גופו זזו הצידה ופינו לי מקום לידו בעודי בוכה ומחזיקה את ידו שמרגע לרגע נהפכת ליותר ויותר קרה.
"מי אלה?למה..ל..מה הם ירו בו?בבקשה תסבירו לי..אני לא רוצה שהוא ימות..בבקשה.."אני בעצמי כבר לא מבינה מה אני אומרת,החיבור מילים האלה שעשיתי מרוב שאני לא מרוכזת,מרוב שאני אבודה בתוך שלל של מחשבות,מחשבות שבכל שניה אני יכולה לאבד את בעלי.

"אנחנו צריכים לקחת אותם מכאן לפני שתבוא משטרה."אני שומעת את אחד השומרים לוחש לשומר הראשי של איידן.
לקחת אותנו מכאן לפני שתבוא משטרה?
אסור להם,אם אמבולנס לא יבוא עכשיו הוא ימות.אני לא יכולה לתת לו למות.
"בבקשה תסבירו לי...תזמינו אמבולנס..אתם לא יכולים לקחת אותו מכאן..הוא ימות"שוב אני מוצאת את עצמי בקושי מדברת,בין מילה למילה אני מתנשפת כדי לא להחנק מהדמעות שנמצאות אצלי בגרון.
אני מביטה על השומרים שלו במבט כאוב ובוכה,הכאב שלי יוצא מכל מקום בגוף שלי ומפריז חומות ארוכות של פחד סביבי.

"איידן...איידן..תסתכל עלי.."ליטפתי את הפניו האדומות,הוא הביט בי במבט קר ומרוחק,כיאלו הוא מתרחק הישר לעולם אחר,עולם שמחכה לכולנו,אך אף אחד מאיתנו רוצה להגיע לשם.
ההתארגנות המהירה של השומרים תפסה את התשומת לב כשראיתי שהם מתחילים לסגור את כל הוילונות בחדר ולדחוף את הספה לדלת כך שאף אחד לא יצליח להכנס.
ואז,אני מביטה על הדבר הכי מחריד שיכלו עניי לראות,על חמשת האנשים שמתים על הרצפה.בחיים לא ראיתי אנשים מתים.בחיים לא הייתי במצב כזה,לא דמיינתי את עצמי מגיעה למצב הזה,הייתי רואה את זה רק בסרטים.והיום אני נמצאת בתוך הסרט אקשן הזה.נמצאת בתוך עולם נפרד,עולם שבו אני חושבת רק על איידן.לא מעבר.

קללה של אושרWhere stories live. Discover now