אני מתעוררת למיטה ריקה,מיטה ריקה שאני רגילה לקום אליה כל בוקר בידיעה שאיידן בעבודה.
אבל הפעם אני קמה עם עניים שורפות מדמעות בידיעה שונה לגמרי מזאת שאני רגילה אליה,הפעם איידן לא ישן בבית. הוא לא ענה לשיחה אחת ממני וגם לא לשום הודעה מה50 הודעות ששלחתי לו.
אני יכולה בוודאות לדעת שכל פעם שהוא לא הולך לישון איתי,הוא בא בלילה והידיים שלו תמיד נמצאות בגוף שלי,מחבקות ומלטפות.
הלילה הזה,אני יודעת שהוא לא ישן איתי וגם לא הלך בבוקר מוקדם.הוא לא ישן בכלל בבית.
הוא פגוע ממני,אני פגעתי בו ואני כל כך מצטערת על מה שאמרתי לו.אני יודעת עד כמה האמירה הזאת קשה ופוגעת במקום הכי רגיש.בלב שלו,בלב שאני בטוחה במיליוני אחוז שאוהב אותי כמו שאני אוהבת אותו,אבל עכשיו הלב הזה מאוכזב ממני כמו שאני מאוכזבת מעצמי.
אם הוא רק היה מבין כמה קשה קיבלתי את הבשורה הזאת,אם הוא רק היה מנסה להבין אותי ואפילו לרגע לתת לי את היד שלו ולא לעזוב אותי ככה וללכת,להשאיר אותי לבד בכל התהום הזה שהתווצר סביבי.
אני רק מקווה שהוא יחזור הביתה,שיחזור הביתה ויתן לי לתקן את הטעות שאני עשיתי.
השעה 8 בבוקר,הילדים כבר ערים ואיידן עדיין לא בבית.
כל מה שנותר לי להאחז בו כדי לא לפול נפשית ופיזית לרצפה זה הילדים שלי,שמחזיקים אותי לא להסחף אל תוך הכאב העצום שאני מרגישה מהרגע שהוא סגר את הדלת של החדר שלנו ועזב אותי כואבת ובוכה.
"מה יש ילדה יפה של אמא,למה את עצובה?" שאלתי את מיאל כשהאכלתי אותה והיא לא רצתה לאכול יותר והתחילה לבכות,הרמתי אותה בידיים שלי וליטפתי את הפנים שלה שתרגע קצת,אחרת אני אתחיל לבכות ביחד איתה וזה הדבר שאני הכי פחות צריכה עכשיו.
אחרי כמה דקות של ניסיונות להרגיע אותה בכל מיני דרכים,היא לא בכתה יותר והחזיקה את האצבע שלי קרוב אליה.
"אבא שלך כועס על אמא,את חושבת שהוא יסלח לי?"ליטפתי את היד הקטנה שלה והיא הביטה בי עם העניים הכחולות והיפות שלה,העניים שאני ואיידן יצרנו ביחד.
אני יודעת שברגע שביני ובין איידן יעבור חלילה חתול שחור,עם כמה שקשה לי לומר את זה אבל הוא לא יתן לי את הילדים ואני אצטרך להלחם איתו במלחמה שכבר ידוע מראש מי ינצח בה,אני בחיים לא אעמיד את הילדים שלי בבעיות שלנו,הם בחיים לא יצטרכו לחוות שום דבר רע בחיים שלהם כמו שאני חוויתי,אני תמיד אשמור עליהם ולא אתן לבעיות שלי ושל איידן להשפיע עליהם.
אחרי שמיאל נרגעה בידיים שלי,הנחתי אותה בעגלה ודיאן הביט בי שמה את מיאל במושב לידו,המושב שלו היה על מצב ישיבה ובאותה שניה שסגרתי את החגורת בטיחות של מיאל הוא כבר הספיק להתקרב אליה עם הידיים שלו ולהרביץ לה,עוד משהו שהוא ירש מאבא שלו חוץ מהעקשנות שכבר גלוייה אצלו מגיל כזה קטן,אלימות שהוא לא מפספס בשום רגע להדגים אותה על מיאל.
"דיאן!אני לא מסכימה להרביץ." נזפתי בדיאן בידיעה מוחלטת שהוא גם ככה לא מבין מה אני רוצה ממנו,אז העברתי את המושב שלו למצב שכיבה שלא יגיע למיאל עם הידיים שלו שהיא גם ככה סובלת מהם המון.אני רק מקווה בעתיד כשהוא יגדל שהוא לא ישמש את הידיים שלו לרעה,למרות שהוא כמעט בן שלוש חודשים והידיים שלו כבר מתפקדים טוב מאוד.
YOU ARE READING
קללה של אושר
General Fictionקללה של אושר או קללה של עצב? בלי הבטחות,אף אחד לא מבטיח שקללה יכולה להיות רעה ולהרוס הכל. קללה היא גם אהבה. √תכנים מיניים. √שפה גסה √דיבור מיני תאריך העלת הסיפור: 31/1/16
