קללה של אושר

פרק 24

עברו חודשיים מאז מה שקרה בבית חולים.
הצלקות שלי מחלימות ואני מרגישה פיזית יותר טוב אבל נפשית,נפשית אני מרוסקת.

דמיאן נעלם.נעלם כלא היה.
דמיאן היה האחרון ברשימה של איידן.
ברשימה השחורה.
ברשימה הארורה הזאת.
אני לפעמים תוהה,האם האהבה שלי לאיידן גוברת על החיים שאני חיה?
החיים שמלאים בסכנה?
החיים שלמרות הכל,אין באמת בטחון לילדים שלי?

אני מסתכלת על הילדים שלי בעודם ישנים.
״מתוקים שלי,אני כל כך מצטערת שאני לא יכולה להביא לכם בטחון מלא.
מצטערת,שזה העולם שאתם תגדלו אליו.״

איידן גבר חלומתיי.
הגבר הכי טוב שיכולתי לבקש עבורי.
אבל החיים לצידו..אני לא יודעת איך להסביר את זה.
מלאים ברגש? רגש של סכנה?של פחד?של בלאגן?של תקיפות?
של אהבה אחת גדולה?
הוא הכל בשבילי.
הכל.
האדם שבגללו החיים שלי יהרסו.
או האדם שבגללו החיים שלי יבנו.
אבל אני רוצה,אני רוצה להבטיח לילדים שלי עולם טוב.
שהם יהיו בטוחים בו.

אני יורדת למטה.
שון יושב בסלון וקורא עיתון.
כל כך רגוע,שליו,כיאלו לא כלום לא קרה עד לפני חודשיים.
רק אני מרגישה סערה פנימית?
רק אני מרגישה אובדן בלב שלי?
דמיאן עזב,ושון לקח אותנו תחת חסותו.
הוא לא עוזב אותנו לרגע,ותמיד יש מלא שומרים ששומרים עלינו.
אבל זה לא מספיק,זה לא מספיק בשביל לשמור על הלב שלי שלם.

אני בתוך תוכי,יודעת שאיידן חיי.
אני יודעת את זה,אני מרגישה את זה בעורקים שלי.
כל מה שקרה,אף אחד לא היה עושה את זה בשבילי.
אף אחד לא היה עושה את זה כדי לתת לי להרגיש יותר בבטחון אם לא הוא.

יש לי מלא שאלות.
כמו למה למשל אם הוא ידע שדמיאן מסוכן,אם הוא היה האוייב שלו,למה הוא החזיק אותו בתור החבר הכי טוב שלו?למה הוא שיחק משחק?למה הוא השאיר אותי איתו?למה הוא הסכים לכל מה שקרה לי איתו?
למה הוא נתן לי להתחתן איתו?למה הוא עזב אותי וזרק אותי לכלבים?
לכלב הזה?
מה הוא ניסה להשיג כאן,מה זה הטקטיקה הזאת?האסטרטגיה הזאת?
זה פעולות של עולם הפשע או שאני תמימה למידי?
כל כך הרבה שאלות ,שאין להן תשובות.
ובחלום,בחלום הוא אמר.
שדיאן יהרוג אותו כשהוא יהיה בן 18.
אני לא רוצה שהבן שלי יהיה רוצח.
אני לא יכולה לתת לזה לקרות.
למה הוא רוצה לתת לדמיאן 18 שנה לחיות כדי שהבן שלי ילכלכך את הידיים שלו?
למה פשוט אי אפשר לעזוב את העולם הכל כך אכזרי הזה ולחיות חיים אחרים?

״שון,״אני לוחשת והוא מהנהן בראשו ומוריד את עיניו מהעיתון.
״מה יקרה מעכשיו?״
אני שואלת והוא מושך בכתפיו.
״אני לא יודע.״
שקרן.מנוול.
אני יודעת שהוא יודע הכל.אני יודעת שהוא לא מספר.כדי לשמור על התחת של איידן.

עבר עוד שבוע.
אני והילדים בפארק המקומי ממש קרוב לבית.
שון תמיד איתנו בכל מקום,כששאלתי אותו למה הרי יש מלא שומרים איתנו ולך יש הרבה עבודה הוא אמר שאף אחד לא יכול לשמור עלינו כמו כשהוא בסביבה.
ובזה הוא צודק,אני מרגישה יותר בטחון כשהוא איתנו.
בסך הכל,אני אוהבת את שון.
אני יודעת שהוא בחיים לא יפגע בנו.

הילדים משחקים במגלשות.נהנים להם.נהנים מהחיים הפשוטים והילדותיים.הלוואי שזה יכל להיות תמיד ככה.לכל החיים.הלוואי.אבל אני יודעת שזה לא יקרה.אני יודעת בליבי שלתת להם חיים שקטים ובטוחים אני בחיים לא אצליח.
הלוואי שהייתי יכולה לתת להם.אבל מה אני?סך הכל אישה שהתחתנה עם גבר שהחיים שלו בכלל לא רגועים,אז איך אני מצפה לתת את החיים שהיו לי בילדות לילדים שלי?

שון מדבר בטלפון בלי סוף,תמיד הוא מדבר בטלפון.
ואז אני בוהה.באיזה נקודה שיחסית מאוד רחוקה ממני.
אני רואה טוב?
זה הוא?