I will be your sunshine

24

נקודת מבט - פליקס

כשאמרתי שאני אחלים בשביל היונג׳ין, התכוונתי לזה.

אני רוצה להיות איתו בכל רגע ביום, אני רוצה לחיות את החיים שלי איתו. אני רוצה לראות אותו, לישון איתו, לחבק אותו, ולדעת שהזמן שלי איתו לא קצוב. ושיש לי את כל החיים בשבילו.
לכן, אני נכנס עכשיו לחדר של הפסיכיאטר הראשי - דוקטור וון.

לא חשבתי שאי פעם אכנס לחדר שלו מרצוני, ובטח שלא מהסיבה שאני נכנס לשם.

״בוקר טוב פליקס, שב בבקשה.״ הוא אמר וחייך.
התיישבתי מולו והרעדתי את רגלי בלחץ.
זה מפחיד, מה שאני הולך לבקש. זה עוד יותר מפחיד אם זה באמת יקרה. אבל אני עושה את זה בשביל היונג׳ין, אני צריך לזכור את זה.

״מה קרה שרצית לקבוע פגישה דחופה כל כך?״ הוא שאל ושם את משקפיו על עיניו, כאילו מנסה להיראות רציני.

״אני.. אה..״ לא ידעתי איך להגיד את זה. כי אני מפחד מהדבר, וגם מהתשובה של דוקטור וון.

״כן?״ הוא שאל ונעץ בי מבט.

״אני רוצה.. להוריד את הזונדה.״ אמרתי את זה. הלב שלי דופק על 200. אני לא מצליח לנשום סדיר. אני לא מאמין שבאמת אמרתי את זה עכשיו...

״אתה מתכוון לזה שאתה רוצה לאכול את כל הארוחות?״
״כן.״ ניסיתי לענות בבטחון, אבל קולי רעד.

״טוב.. פליקס, תשמע.. זה לא כזה פשוט. בטח שלא בשבילך. אתה בקושי מצליח לעכל את האוכל. ואנחנו מביאים לך מעט מאוד אוכל בכל ארוחה, כדי שתצליח לעכל את זה. אבל ברור שזה לא מספיק. הגוף שלך לא מסוגל לעכל אוכל כרגע-״
״הוא כן! אני יכול לעכל אוכל! אני נשבע!״
״זה לא נשמע לי כמו רעיון טוב כרגע.״ שיט.

״אתה אוכל את ארוחת הבוקר, וארוחת הביניים, זו התקדמות! אבל יש לך גם את ארוחת הבוקר המוקדמת, ארוחת הצהריים, וארוחת הערב. אתה בטוח שאתה מסוגל לאכול את הכל?״
״אני... אני לא יודע.. אבל.. אני רוצה לנסות.״ מלמלתי והשפלתי את ראשי לרצפה. מנסה לחשוב אם זה באמת יקדם אותי.
״יודע מה? אני חושב שאפשר להוסיף את ארוחת הבוקר המוקדמת. תראה, בתפריט יש: קורנפלקס, לחם עם ריבה-״
״לא! אני רוצה לאכול את כל הארוחות.. בבקשה..״
דוקטור וון נאנח, ושתיקה מילאה את החדר.
הוא חשב, וכתב הודעה, ואז כתב משהו במחשב.
לבסוף הוא הסתכל עליי, ואמר:

״בסדר, נעשה ניסיון היום. הדיאטנית תבנה לך את התפריט, בוא איתי לחדר שלה.״ קמתי והלכתי מאחורי דוקטור וון שהוביל אותי לחדר הדיאטנית.
הוא דפק על הדלת ואז אישה נמוכה עם חיוך נעים, פתחה אותה.

״בוקר טוב פליקס, אני דוקטור מון, נעים לפגוש אותך סוף סוף.״ היא אמרה ונתנה לי להכנס לבפנים. לאחר דקה של דיבורים ביניהם דוקטור וון הלך.

היא פתחה את המחשב, ואז התחילה לדבר.
״אז פליקס.. אני מבינה שלארוחת בוקר אתה אוכל חצי מלפפון, חמש עגבניות שרי, שתי כפות של גבינה לבנה, ושתי פרוסות לחם.״ הנהנתי, מנסה להבין לאיפה היא חותרת.
״ולארוחת ביניים, אתה אוכל חצי תפוח, עם יוגורט?״ הנהנתי שוב.
״מצויין. אני חושבת שלארוחת בוקר צריך להוסיף לך ביצה, או טונה. מה אתה מעדיף?״ היא שאלה ולקחתי לעצמי כמה שניות לחשוב.
״ביצה.״ עניתי והיא הנהנה.

״ועכשיו החלק המעניין, בוא נבנה לך את שאר הארוחות.״ ידיי התחילו לרעוד. אבל היא נראתה רגועה מאוד. ולא הבחינה בכך מכיוון שהיא עסוקה בלקרוא דברים מהמחשב.

״אז לארוחת בוקר מוקדמת, קורנפלקס, או שתי פרוסות לחם עם ריבה?״
״קורנפלקס.״ עניתי והיא הנהנה, גללה את העכבר למטה, והמשיכה לדבר.
״וארוחת צהריים, עוף, בשר, שניצל, או דג?״
״עוף.״
״ובצד, אורז, או פירה?״
״פירה.״
״אני רואה פה שצריך להוסיף גם ירק, אז מה אתה מעדיף? אפונה, גזר, או תירס? כמובן שזה מבושל.״
״אני רוצה גזר.. נראה לי..״
״אוקיי! מצויין! לארוחת ערב אתה אוכל דבר כמו בבוקר, רק שאני צריכה להוסיף לך גם טונה, בסדר?״
״כן.״ עניתי והיא חייכה, רשמה את הפרטים שדיברנו עליהם, ואז הפנתה את תשומת ליבה אליי.

״שאלה אחרונה, אתה בטוח שזה מתאים כרגע?״
״כן אני בטוח.״
״אתה לא תרוץ להקיא באמצע או אחרי הארוחה?״
״לא! אני לא אעשה את זה. באמת..״ היא חייכה, נאנחה, וקמה מהכיסא שלה.

״בסדר, אז אני אוריד לך את הזונדה.״

————————

״ארוחת הצהריים הייתה נוראית. אבל אני אלחם, בשביל היונג׳ין. אכלתי את הכל, כי אני חייב, זה לקח לי כמעט חצי שעה, חצי שעה זה הזמן שלי לאכול, ודוקטור וון אמר שאם יקח לי יותר משלושים וחמש דקות, לפחות שתי ארוחות ככה, אז הוא יחזיר לי את הזונדה. ואני יודע, שאני לא יכול לחזור לזונדה.

אני מרכיש כל כך חופשי בלי זה.. וגם.. יותר יפה. בלי משהו שנמצא בתוך הפאקינג אף שלי, ועוצר אותי מלהרגיש כמו בן אדם נורמלי. העובדה שיש לי זונדה, גם מוכיחה שאני לא מתקדם. לכן היה לי כל כך דחוף להוריד אותה. כי אני צריך להתקדם.

ישבתי על המיטה שלי, וקראתי ספר שהיונג׳ין קנה לי, כדי שלא יהיה לי משעמם. הרי אין פה שום מכשיר חשמלי. חוץ מהטלפון של המחלקה. שגם בו אני בקושי יכול לדבר.

״פליקס, אתה בסדר?״ ג׳ונגין שאל והתיישב לידי.
״כן, למה?״ שאלתי וסגרתי את הספר.

״ראיתי שהורידו לך את הזונדה.. ואכלת את כל הארוחות עד עכשיו, איך אתה מרגיש לגבי זה?״
״אני מרגיש זוועה, אבל אתה יודע.. אני חייב להחלים כבר.״
הוא חייך וטפח על כתפי.
״בהצלחה ילד, זה יהיה קשה. אני מקווה שאתה עושה את זה בשביל עצמך, ולא בשביל הבחור הזה. כי אז אתה תיפול לזה שוב. וזה לא יגמר בחיים.״

הוא קם ויצא מהחדר. משאיר אותי לבד, לחשוב, האם הוא צודק? אני כנראה צריך לעשות את זה בשביל עצמי אבל... איך אני יכול? כשאני לא מסוגל לרצות את זה באמת? אלא רק רוצה לראות את היונג׳ין.. שמח?