I will be your sunshine

4

נקודת מבט - פליקס

אלה היו יומיים קשים במיוחד. סיפרתי לאמא שלי על הפרעת האכילה. היא בכתה. המון. היא כנראה מרגיש אשמה.. ואני גל כך מצטער שגרמתי לה להרגיש ככה.

אבל מה שמשנה עכשיו זה שאני מחכה לפגישה עם הדוקטור של המחלקה להפרעות אכילה לנוער בסאול. אמא שלי יושבת לצידי. ואני מנסה לא לבכות.

״שלום, אתם יכולים להכנס.״ אמר בחור שמנמן, ומבוגר.
אמא שלי קמה, ואני קמתי אחריה.
נכנסנו לחדר.

״אז פליקס, למה אתה חושב שאתה כאן?״ הוא שאל כשהתיישב ליד השולחן ואני ואמא שלי מולו.
״כי יש לי בולמיה..״ מלמלתי.
״אוקיי, ואתה רוצה לטפל בזה?״
״א-אני לא יודע..״ גמגמתי וניסיתי לצאת מהחרדה שבה אני נמצא.
״פליקס... אני רואה שאתה במצב קשה. ולכן אני כאן. אני כאן כדי לעזור לך, תסתכל עליי בבקשה.״ הרמתי את מבטי והסתכלתי אל הדוקטור.
״אני דוקטור וון. ואני כאן כדי לעזור לך, ולא רק אני. גם כל הפסיכולוגים, הפסיכיאטרים, המטפלים, וגם האחים והאחיות במחלקה, אנחנו רוצים את ההכי טוב לכל ילד.״ הוא נשמע כאילו הוא אומר את זה המון, משנן את זה המון, אבל לא מקיים את זה באמת.

״יש לנו כמה חוקים פשוטים לנערים ונערות שמתמודדים עם הפרעות אכילה, תקשיב בבקשה.״ הוא הכריז והנהנתי. שמעתי יבבה מצד אמא שלי, והיא החזיקה לי את היד.

״יש שעות מסויימות בהם אתם אוכלים, חמישה ארוחות ביום. ארוחת בוקר מוקדמת, ארוחת עשר, ארוחת צהריים, ארוחת ביניים, וארוחת ערב, יש לך חצי שעה לאכול בכל ארוחה.״ אני צריך לאכול חמישה ארוחות ביום?! לא. זה לא יכול להיות אפשרי.
אני לא אצליח. אני לא זוכר מתי הייתה הפעם האחרונה שאכלתי בלי להקיא.

״מותר לך להכנס לשירותים רק עם אח של המחלקה, כנ״ל למקלחת. אסור לך לעשות פעילות גופנית. אם לא תסכים לאכול נראה כבר מה נעשה בקשר לזה. אני ממליץ לך לנסות לפחות.״ כשהוא סיים הנהנתי והוא חייך אליי.
״בוא אני אכניס אותך למחלקה.״ הוא תפח על כתפי ונרתעתי.

הלכתי ביחד עם אמא שלי והתיקים לבפנים. אבל דוקטור וון עצר אותה.
״בקשר לאמא, היא יכולה לבוא לבקר בין השעות ארבעה-שש אחר הצהריים. עכשיו היא לא תכנס למחלקה.״
אמא שלי הזילה דמעה, היא חיבקה אותי חזק כל כך שלא יכולתי לנשום, והלכה משם.

נכנסתי למחלקה ביחד עם דוקטור וון, והחזקתי את התיקים שלי.

בתוך המחלקה היו המון נערים ונערות.
לחלקם מחובר צינור לאף, שלא הבנתי למה הוא משמש. לחלקם לא. חחק קראו ספרים, וחלק שמעו מוזיקה באוזניות.
היו כמה שצפו בטלוויזה, ועוד כמה שדיברו ביניהם.

חלק מהמערים נופפו לי לשלום.
״שלום פליקס, אני יונגהו, האח הראשי במחלקה, בוא אני אעשה לך סיור ואקח אותך לחדרך.״ איש גבוהה אמר. ודוקטור וון הלך משם.

יונגהו, האח הראשי, הכניס אותי לחדר, בו ישבו כמה בנים על המיטות שלהם, וכמה מהמיטות היו ריקות.
״זו המיטה שלך.״ הוא אמר והצביע על המיטה שבפינה.
״זה הארון שלך, הוא ביחד עם הארון של ג׳ונגין.״ הוא הצביע על ארון גדול, ואז על נער שישן באחת המיטות. גם לו היה מחובר צינור לאף.
״בבקשה תרגיש בנוח, אני אוציא את הבגדים מהתיק ואסדר אותם.״ צפיתי ביונגהו מוציא את הבגדים, ומסדר אותם.
הוא הוציא גם את המברשת שיניים, הדברים למקלחת, וכל השאר.

״אתה מוזמן להסתובב פה קצת, ולהכיר את הנערים, כולם מאוד נחמדים.״ הוא אמר בחיוך מסביר פנים והלך משם.

החרדה שוב תוקפת אותי.
אני לא עומד בזה לעזאזל...
פרצתי בבכי, אבל ניסיתי לבכות בשקט.
ישבתי על המיטה, קיפלתי את רגליי, וכססתי את ציפורניי כדי להרגיע את עצמי. אבל זה לא ממש עבד.

״מה לעזאזל..״ שמעתי את הנער שישן מלמל, והוא פקח את עיניו.
״הו שלום.״ הוא אמר כשהבחין בי.
״היי..״ עניתי וניגבתי את הדמעות, מנסה להרגע.
״אני יודע, זה יכול להיות קשה כאן, אבל זה לא כזה נורא כמו שזה נשמע.״ הוא אמר וחייך חיוך קטן.
״אבל מי אני שאדבר, אני הוא הבן אדם שמחובר לזונדה. כן אתה בטח תוהה מה זה הצינור שמחובר לאף שלי, זה נקרא זונדה.״ הנהנתי והוא צחק.
״קוראים לי ג׳ונגין, איך קוראים לך?״
״פליקס.״ עניתי והוא קם. ולחץ לי את היד.
״נעים להכיר פליקס.״